מזמאן.
אבל משעמם לי, אז אני מקלידה.
עומדת בקרן הרחוב, כתפיית שמלתה המפוארת נשמטת וחושפת כתף לבנה, ענוגה.
היא מביטה בעוברים ושבים כשחיוך משחק על שפתיה,
מתריס. מפתה.
היא נרעדת קלות במשבי הרוח המכים בגופה המוצג לראווה.
מכונית נעצרת לידה בחריקת בלמים, והיא מזדקפת בציפייה.
"ילדה, צריכה טרמפ לאנשהו? כבר מאוחר, כדאי שתלכי הביתה."
היא מתכווצת קצת למשמע המילים הרכות שנאמרות בטון כה חם ודואג, ומשפילה את ראשה קמעה כשמנידה לאות לאו.
לא ילדה- נדמה לה כי עברו שנים רבות מהפעם האחרונה שראוהה ככזו.
ולא בית- היא חשה כי חלפו יובלות מאז הייתה למילה זו משמעות עבורה.
הנהגת החביבה מושכת בכתפיה וממשיכה בנסיעה.
עיניה המושפלות סוקרות את שמלתה הדקיקה.
במבט מקרוב ניתן לראות עד כמה השמלה שנראתה כה זוהרת ומפתה מרחוק, מרופטת ובלויה מהשימוש הרב שנעשה בה.
קצת כמוני, חושבת, וצוחקת במרירות.
עובר אורח שומע את הצחקוק, מביט בה לרגע בגועל ומחיש את צעדיו. מתרחק מהזוהמה במהירות המרבית.
העננים, שנראו בקושי בתחילת הערב, נאספים ומשירים טיפות זעירות המכתימות את האספלט המלוכלך.
עד מהרה הטפטוף הופך לגשם שוטף המרטיב את כולה, וזולג במורד פניה יחד עם גושי האיפור הכבד שעמלה עליו בתחילת הערב.
מגלה את הקמטוטים המרירים בקצוות פיה ועיניה, ומנגד נחשפים הנמשים על אפה ומבטה התועה, האבוד.
היא מוחה את האיפור מזוויות עיניה, מנגבת את אפה הנוטף. מחפשת מחסה מהשטף הבלתי נדלה.
היא חשה יד אוחזת בכתפה, וציפורניים מטונפות שורטות מעט את עורה. הגוון הכהה של כפו המגויידת בולט על רקע כתפה הצחה.
"כמה?" הוא לוחש באוזנה והבל פיו רווי האלכוהול מכה בפניה.
"350 לרגיל, תוספת של 130 למציצה, ו-500 לאנאלי. התשלום הוא לשעה עגולה, וכל שעה נוספת מעלה את המחיר במאה." עונה בצרידות. קולה מונטוני כאילו שאלה לגבי השעה, או מזג האוויר.
"יקרה, אה?" שואל, ושפתיו מתעקלות לחיוך חמדני מלא שיניים צהובות.
היא מישירה מבט לעיניו, מכריחה את פיה לחייך חיוך מושך, מזמין.
"בואי." מפטיר לעברה, ומתחיל ללכת.
היא מצטמררת בדחייה כשהבחילה גואה בבטנה.
שואפת עמוקות. שואבת לריאותיה את האוויר הנקי, ולבסוף נושפת אותו באיטיות.
ונפנית לצעוד בעקבותיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
pinkypunky