אחותי אומרת שזה משונה. היא סיפרה לי שהייתה לה חברה כמוני ששנאה שנוגעים בה ולא חיבקה אנשים.
היא גם אומרת שזה נותן לאנשים הרגשה לא נעימה, אז לא שווה לי להיות פסיכית.
ואני אומרת: חבל. לי לא נעים שנוגעים בי.
הכי מרגיז אותי כשנוגעים לי בכתף. זה מטריף אותי.
אני הולכת עם פרצוף מאוד תמים ברחוב, ואחד הטמבלים לא מבין שצריך להמשיך ישר ולא לפנות- אז יוצא שהוא נתקע לי בכתף..
כמעט נתתי למישהו מהכיתה אגרוף על דבר כזה. אבל הוא מישהו שלפעמים באמת עולה על העצבים עם חפירה אין- סופית בצעקות.
אלו בערך כל השגיאות האפשריות שאפשר לעשות איתי:
1. נתקעים לי בכתף
2. חופרים לי
3. צועקים לי באוזן.
שלושת ה- אל תעשה.
כשמישהו צועק באוזן זה מנטרל כל מחשבה הגיונית אפילו לפני שחשבתי לחשוב אותה.
בעיקר כשצועקים בלחץ, או כשאני צריכה לעשות משהו- זה בהחלט מבלבל ומעלה אותי על טורים גבוהים בשניות.
אני לא אומרת שלא נחמד לדבר. גם לחפור זה נחמד, אני עושה את זה די הרבה. אבל בשקט.. בצעקות זה עינוי.
אנשים שצועקים הם המכה ה-11. לא, בעצם ה-12, הבאה בתור אחרי היתקעויות בכתף.
אולי בגלל זה אני לא מסתדרת עם קניונים. תמיד מחניק שם, צפוף, אנשים ובהמות נתקעים בך. אבא אומר שכדי שמישהו אחר יזוז ואני לא אצטרך צריך לעשות פרצוף החלטי וסמכותי. זה לא עובד, מניסיון. תמיד צריך בסוף לבצע תזוזת חירום (פזצטה!)
והאובייקט המסתער שלפניך נתקע לך בכתף.
מקומות מחניקים זה מלחיץ, לא? אני היחידה שחושבת ככה?
זה כמו בחניונים תת-קרקעיים. הם ממש מלחיצים אותי. אין שם אוויר, לרוב די מסריח שם וזה מרגיש קטן ולא נוח.
גם בכיתה בחורף מחניק, קטן, צפוף ומסריח. אצלנו הזאטוטים (פחח, מי שמדברת.) דואגים להדליק את המזגן נון-סטופ, ואז אני היחידה שיוצאת עם כאב ראש ועיניים מזוגגות משהו. אה, ועצבים. טוב, אני תמיד עצבנית. או לחוצה. או עמוסה מדי.
אני נורא נהנית לקטר על זה 
זה לא שאני רואה עכשיו מולי פרצוף מיוסר שמתחנן שאפסיק את החפירה. טוב, בד"כ אני לא רואה פרצופים מיוסרים, אני משתדלת לשמור את הקיטורים לבלוג. זה חביב.
ד"א, נמאס לי ממשינה.
אוטו זבל, אוטו זבל
כל חיי סביב היה
אם להיות עמוק בזבל
לפחות בנסיעה
אוטו זבל,
קח אותי איתך!
לא, זה לא משינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חציל מנוקד