כתבתי סיפור לתחרות סיפורים "כתיבה נוצרת", לא משהו שאני כותב בדרך כלל, אבל לפחות אני יודע שאני מסוגל לכתוב על אנשים שהם לא בדיוק אני.
"
יש כל כך הרבה דברים שלא הספקתי לעשות.
גברים, מי לא אוהבת גברים? אבל לא כולן
זוכות לקבל אותם.
כל גבר שהיה מסתכל לכיווני היה מעלה בי
מחשבות על איך שהיינו יכולים לאהוב ולהיות ביחד, אם רק הגורל רצה. אם רק היינו
מכירים אולי הייתי מוצאת חן בעיניו. אבל לגורל היו תוכניות אחרות בשבילי.
אם גבר כלשהו היה אוהב אותי במהלך חיי
לא הייתי עוזבת אותו לעולם. לא כמו ה"חברה" הזאת שלי.
כל הגברים רדפו אחריה, היא מסוג הבנות
שיגרמו לך לסובב את הראש 180 מעלות כשהיא עוברת לידך. והכל ממזל.
כי עם יופי באים גברים, עם יופי יש כסף,
עם יופי את יכולה לעשות כל מה שאת רוצה.
וזה כל מה שהיה חסר לי.
היא השיגה את כל אלה בלי להתאמץ בכלל,
הדבר היחיד שהיא הייתה צריכה לעשות זה להיוולד עם הגנים והנתונים הנכונים, וזהו,
יש לה הכל.
אנשים נולדים למשפחות עשירות, משפחות
עניות, הורים נכים, הורים אלימים, והדבר הזה, שלא תלוי בהם בכלל הוא זה שקובע את
כל החיים שלהם, ובדרך כלל אלה שיש להם לא מעריכים מספיק את מה שאלה שאין להם היו
הורגים בשבילו.
היו לה גברים והיא זרקה אותם. את אלה
שהייתי מתה שיהיו איתי, אלה שיודעים לאהוב אותך, היא זרקה אחרי שבוע, מן "חבר
ביניים" כזה עד שהיא תמצא את הגברים האלה שלא שמים עליה, הם אלה שגרמו לה
להרטיב בג'ינס היפה הזה שהחבר הקודם שלה קנה לה.
כשישבנו בבר ומישהו הציע לקנות לה משקה
היא חייכה אליו בהסכמה, נתנה לו לשאול כמה שאלות ואחרי שסיימה לשתות התעלמה ממנו
לגמרי, והוא הלך לדרכו כשהוא חושב שהיא כלבה מושלמת.
אבל שלא תבין לא נכון, היא לא כזאת
כלבה, רק לאנשים האלה, החנפנים ש"לא יודעים להתחיל עם אישה".
לפני חצי שנה היינו בבר והיא הכירה שם
בחור, הייתה לו מכונית ספורט והם הציעו לקחת אותי הביתה בדרך לבית שלה. הוא נסע
מאוד מהר, כנראה בשביל להרשים אותה, זה היה כיף, להרגיש את המהירות ואת הסכנה, אבל
כשהיא הפסיקה להיות סכנה ונהייתה התנגשות חזיתית זה כבר הפסיק להיות כיף.
אני במן סוג של קומה, לא יכולה לזוז אבל
יכולה לחשוב ולשמוע והם לא יודעים את זה.
היא שוכבת במיטה לידי, יכולה רק לראות.
בחודשים הראשונים הרבה ידידים וחברים לשעבר באו לבקר אותה, גם המשפחה שלה. גם אותי
באו לבקר מהמשפחה. אבל עכשיו אף אחד לא בא לבקר, אנשים שקועים מדי בחיים של עצמם
בשביל להתעסק בחוסר החיים של אחרים. יש כסף לעשות, כיף להנות.
לפני חודשיים הייתה כתבה בעיתונים על
בחורה בקומה שאחד הרופאים אנס אותה בקביעות, זאת הייתה היא מהמיטה ליד, אני לא
ידעתי את זה, כי יכלתי רק לשמוע את השתיקה.
אני אומרת את כל הדברים האלה בלי הרבה
רגש, כי במצבי אני כבר לא יכולה להרגיש. רק לחשוב. ומה הטעם? כל החיים שלי הרגשתי
הנאה, הרגשתי סבל, קנאה, שנאה, חרטה. וכל זה בשביל מה? בסוף כולם ימותו, ואפילו
זיכרון לא ישאר.כמו הרוח הרבה דברים בחיים עוברים ואף אחד לא זוכר אותם. אנשים
כמוני, אנשים בקומה הם בדיוק מה שאנשים מתים חושבים ומרגישים (אם בכלל), ובעצם,
אין שום הבדל. הדבר היחיד שמבדיל ביני לבין אדם מת היא ההגדרה הפשוטה של
"חיים". אני ניזונה דרך צינורות ואלה ה"חיים" שלי. אבל איזה
מן חיים אלה? לא יפריע לי למות בכל רגע.
אז אלוהים, עכשיו כששמעת מה שיש לי
להגיד, אתה מוכן להסביר לי מה הטעם? ולקחת אותי מגהינום המחטים, הצינורות והאדישות
הזה?
"
מיכאלנג'לו צדק. הרעיון הוא שחשוב, ולא
הכישרון שמאפשר להביע אותו.
You'll die, and your pain and your joy
wont matter.
חן, היה במפגש המעפן של ישרא והיה.. מעפן XD
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: