איך אפשר להילחם ברגש?

 זהו. כל זה מאחורי.

אני עוצמת את עיניי הבוכות, העצובות, הכואבות.

ורואה רק את האמת. שום דבר מלבדיה לא מופיע.

אפילו לא הוא. בידי המסיכה, מלאה בקישקושים.

נסיונות להיות אחרת. אזלו המאמצים.

אני פוקחת אותן שוב, בוכה מול השקרים.

בידי המצפון, שאזל לו הכח להסתתר מאחורי.

אני יושבת ליד הדלת. מתפללת שתפתח אותה.

שתגיד לי שתתגעגע. שתחבק אותי חזק.

אני מחייכת חיוך קטן, שמסתיר את הבדידות.

אני עדיין מצליחה להתחבאות, אחרי הכל.

ידעתי שאם אמשיך לשבת כאן, שום דבר לא יקרה.

אבל איזו ברירה כבר יש לי?

ליבי החסיר פעימות. הרגשתי אותו נשבר לאט לאט.

הדבר האחרון שרציתי לראות זה אותך מנסה להציל אותי.

האם אתה שומע? האם אתה יודע? אני צוחקת. אין סיכוי.

הוא יגיע בסוף, ויראה אותי כאן. האם הוא יספיק,

לפני הנשימה האחרונה? אולי זו טעות.

אבל הרי, מה שווה הטעות הזאת, אחרי כל האחרות?

אין דרך חזרה. הדרך נגמרת פה. השביל לא ממשיך.

אני רק מחכה. שומעת רק את פעימות הלב שלי.

שהולכות ונהיות איטיות יותר. חלשות יותר. שבורות יותר.

בשארית כוחותיי, לקחתי את הדף, לבן, בדיוק כמו בהתחלה.

 כתבתי עליו בעדינות, עם ידיים רועדות. בכל מה שנשאר לי.

כל מה שנשאר לי מלבדך.

פתאום אני נחלשת. לא הצלחתי לכתוב עוד.

התחרטתי. בבקשה תגיד שזה לא הסוף. תציל אותי.

זה הסוף? ככה הוא נראה? אמרת שיהיה טוב.

אני רוצה לחזור. לא הספקתי להגיד לך הכל.

אני עוצמת את עיניי. הפעם לתמיד, ואומרת לעצמי -

ואולי אתה צודק. זה באמת נגמר.