Simple Song

כבר שבוע שלא דיברתי איתו. אפילו לא ניסיתי.

אפילו לא התחלתי לחייג את ה- 054 של המס' שלו.

לא הורדתי את החסימה במסנג'ר אפילו לא לשניה.

לא שאלתי עליו, לא התעניינתי.

זרקתי הכל, קרעתי, שרפתי.

הכל קבור, אצלי בגוף. קבור בפינה הקטנה.

הפינה שתמיד הייתה שלו, אפילו כשאני לא.

אבל למה עכשיו, פתאום?

השירים שלו מתחבאים אצלי ברשימת השמעה. ואני לא יכולה למחוק.

עושה לי להיזכר בתקופה הטובה דווקא.

ודווקא כשטוב, פתאום לחשוב עליו?

פתאום החשק הזה, להתקשר, לספר לו על היום המדהים שהיה לי.

לספר לו שנגמרה הקייטנה, ולפרוק את כל התסכולים שמבקשים להתפרק.

את הכעסים.. לא להוציא עליו, להוציא איתו.

מבטיחה שזאת הפעם האחרונה. לא כותבת עליו.

ואם כן, אז זה יהיה משהו טוב. מבטיחה.

יהיה טוב. שיר.