Simple Song

הייתי שם. ולזה לא ציפיתי.

פתאום נכנס הצוות, והיא הייתה שם על האלונקה, עטופה במכשירים, צפצופים, רופאים. כזאת קטנה וחסרת אונים, בלי יכולת אפילו לנשום בכוחות עצמה. הכניסו אותה לחדר, וכל אחד המשיך בשלו- צילומים, בדיקות, מרשמים.

לאחר כמה דקות (אשר נראו כמו נצח) של ציפייה מצד משפחתה, התחיל הבכי, הצעקות לעזרה, לרופאים שיזדרזו ויעשו משהו. אנשים בבכי קורע לב, שמסרב להבין מה קורה.

אני יושבת עם הראש מורכן ולא יודעת מה לעשות. אין לי יכולת לעזור או להרגיע.. והבכי שובר, כואב. בכי היסטרי של אנשים מבוגרים.

אחרי כחצי שעה של פחד, כולם יצאו.. התפזרו.

פתאום נהיה שקט, אך לא הייתה שום הקלה. להפך- השקט היה מחניק, מכאיב. יותר מהבכי.

שקט צורם, דממה. דממת מוות.

היא מתה.

ומה ביקשתי.. חיבוק. רק חיבוק. ואפילו לא הכרתי אותה.