בית היוצר

בית היוצר הוא מקום.

בית היוצר הוא המקום שלי. אני הולך אליו כדי ליצור. כדי לברוח.

בית היוצר צבוע כולו שחור. הקירות מלאים בשריטות וקשקושים ואין בו חלונות. האווירה בו היא של יצירתיות ואי- וודאות. הכל בו מפוזר ונראה מוזנח ועזוב. אבל הוא לא. אני נמצא בו דווקא הרבה, כדי ליצור.

אין הרבה רהיטים בבית היוצר. יש רק מנורה, שידה וכמה מגירות. המנורה תמיד דלוקה באור צהבהב עמום. האור היחידי. במגירות יש יצירות מהמגירה. על השידה יש ערמת דפים, עט נוצה ודיו. כדי ליצור.

בית היוצר לא תמיד נראה כך. הוא משתנה. משתנה לפי איך שאני רואה אותו באותו רגע. אבל בדרך כלל הוא נראה כך. כמו שתיארתי אותו. אין זה משנה לי בכלל איך הוא נראה. הוא שם בשביל מטרה אחת בלבד. בשבילי. כדי ליצור.  

בית היוצר מלא דפים על גבי דפים. חלקם קרועים, מקומטים, מקושקים, גזורים וחלקם סתם דפים. דפים עם מחשבות. דפים עם רעיונות. דפים עם יצירות. יצירות שלי. זאת הסיבה שאני הולך אליו. בשביל היצירות. כדי ליצור.

הדלת של בית היוצר תמיד נעולה. אני נכנס לשם דרך המחשבה. ובכל זאת יוצאים ונכנסים אליו כל הזמן. נכנסים רעיונות. נכנסים רגשות. נכנסים מחשבות. נכנס הכל. אבל שום דבר שנכנס לתוכו לא יוצא. רק אני. והיצירות. אבל רק לפעמים. רובן נשארות זרוקות איפה שהוא בתוכו. היצירות. היצירות שבשבילם אני נכנס. בשביל ליצור.

בית היוצר הוא לא דבר ודאי. הוא משתנה מאדם לאדם. הוא לא נמצא אצל כולם. אצלי הוא נמצא כבר כמה שנים. אבל רק אתמול מצאתי את הכניסה אליו. דרך המחשבה. שום דבר בתוכו אינו בטוח. הכל שנוי במחלוקת. בדיוק כמוני. שנוי במחלוקת. אבל מה שבטוח הוא שכך הוא ישאר. תמיד שנוי במחלוקת. כדי שאני יוכל להמשיך ולהיות בו. כדי ליצור.