It's not the fall that kills you— it's the sudden stop at the end.

זוכר שהייתי שבויה לך?

אני נזכרת בחבלים שקשרו אותי אלייך,

בסימנים שאלו השאירו על עורי, גם כאשר עברו שנים רבות מאז שאלו הוסרו מעליי.

הפסקתי לדבר אליך לפני השינה,

אתה כבר לא מופיע בצידו השני של הרחוב בחזיון תעתועים,

אינני מתרגשת לצלילי השירים שהקדשת לי,

איני מתכווצת למשמע שמך.

לפעמים אני תוהה,

ישבת עליי שבעה?

ואם כן,

כמה זמן זו נמשכה?

אצלי היא ארכה בקירוב לארבע שנים.

לעיתים, אתה קם לתחייה,

מציץ מעבר לכתף שלי,

כאילו אומר אף פעם לא עזבתי,

אבל מחזיק ביד את עת החפירה,

ונקבר בחזרה.