שנה וחצי שאינך פה בביתי. שנה וחצי של שקט, ופתאום התחלתי לבכות. מאז לכתך לא הרשתי לי לבכות, כי לא היה מי שיחזיק אותי. החבר שהכרת, הקודם, הלך לו, ועכשיו נשלח לי אחד חדש, אחד אמיתי, אחד שאף פעם לא יעזוב (אמן).
לא בכיתי עד כה. הייתה תמונה שהחליפה את מקומך, חיוך אדום ועיניים כחולות, בוהקות, על רקע שחור קודר. לא לשכוח אף פעם את חיוכך, וגם לא לשכח שאת כבר לא כאן. עד כה כעסתי על הרקע הזה. הרגשתי שאת באמת פה. הינה החיוך המתוק שלך מתונסס מתחת לדלת חדרי. אבא מנשק אותך כל בוקר, מנסה להיזכר במגע שלך. מרגיש אותך כל יום לפני העבודה שלו, שאם לא את, לא היה עובד בה היום, אם לא את, הוא לא היה מאושר. ויום אחד הרגשתי גם אני תשוקה לגעת בפנייך המצולמות, ועיניי נשאבו אל תוך הפנים שלך, ונגעתי בך, והיית רק דף קשיח, ונישקתי אותך ולא היה לך קור, או חום, ואז פתחתי את עיניי וראיתי שאת מחולקת לריבועים קטנים, איכות לא מושלמת של תמונה. ואז ראיתי שאת רק תמונה.
התחלתי לבכות
אהובי חיבק אותי. הייתי פתאום רק אני בתוך הרקע השחור, הנכעס. הייתי רק אני, והמגע של אהובי, שהיה מקסים ונהדר באותו הרגע, אבל לא היה שלך. לא היה של מבט כחול ומנצנץ כמו שרק את יודעת לראות. לא היה מגע של אחות, של מלאך. מגע שלאף תינוק באשר הוא, כל תינוק מתוק ומקסים בעולם לא יבורך למגע כזה פילאי. כי את לא היית תינוקת, אהובה שלי, את היית מלאך, את היית שליח האל שהיה צריך שמישהו יחווה את הכאב הזה וישנה סידרי עולם. ואיני שואלת אף פעם "למה דווקא אני," אני כן שואלת, מדוע אם אלוהים אחרי להכל, לא היה יכול לעשות דברים בדרך פחות כואבת, לא יכל לברוא אותנו עם תודעה אחרת,
אלי, אלוהים, אנחנו לא צעצועים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
