עוד מוות... וזה לא שזה לא היה צפוי, כולנו ידענו שזה הולך לקראות..
שראיתי אותה, הרגשתי קצת את אחותי..
עדי, ילדה יפיפיה, מקסימה, חכמה, אנושית... כלכך אנושית..
היא אפילו יכלה לדבר, לקרוא להורים שלה "אבבבבא" "מהמה.." כזאת מתוקה..
כמעט יכולתי להרגיש את יובלי שאני מסתכלת עליה..
עכשיו לאחותי הקטנה יש חברה חדשה, שאפילו קבורה ליידה..
עכשיו הן בייחד... וטוב להן שם..
לעזזל... אתם מבינים שאנחנו מדברים על תינוקות?.. לא על חיילים, או אנשים מבוגרים, שבמקרה שלהם, למוות יש תירוץ לקרוא להם, אבל תינוקות? קטנים? שאפילו לא הספיקו להזדקן, שאפילו לא הספיקו להכיר את המושג "צבא"..
דמעות, על זה שהייתה ילדונת, יפה מקסימה, שהכניסה כלכך הרבה אור לבית,
שהלכה..
שלעולם לא תשוב... שתוולה חיי נצח, בשמים, ואיש מהאוהבים אותה, לא יוכל לראות אותה, לשיר לה שוב, לאהוב אותה.. לגעת..
כשאחותי הלכה, הדבר שהכי כאב לי שלא אוכל לגעת בעור העדין שלה שוב, שהיא לא תוכל לצחוק אלי, שאני לא אוכל לנשק אותה יותר..
היא אבדה. ועם זה, אבדה גם כלכך הרבה שמחה, והצטרפתי, למשפחת השחול..והכאב..
תינוקת שלי, אלוהים שולח לך עכשיו חברה חדשה, תאהבי אותה, כי היא לא תדע איך להסתדר שם בגן עדן.. את כבר יודעת..
תשמרי עליה, ותשמור גם היא עלייך... ותשחקי איתה כי שם זה המקום היחיד שאת יכולה לשחק בו.. תסתכלי עליה במבט המאוהב שלך, הכובש את כולם ו..אל תקנאי בה, את הכי יפה שאלוהים יכל ליצור... קטנה שלי..
את בכלל לא יכולה לתאר כמה אני בוכה עלייך... ועד כמה אני מתגעגעת... (L)