כמעט כל מפגש אחרון שהיה לי בחיי אני מכפיל.
אולי, חוץ מלנשים שהיו לי בחיים.
ומאחר וחלקן עוד עלולות לקרוא פה בטעות, אני לא אתאר אותן.
מה שגם, לפחות אצל המיתולוגית, זה גם לא היה מפגש משמעותי, האחרון. הכל גם ככה נגמר בטריקת סלולרי ולהתראות סופי בטלפון, ולאחריו שיחת "אז באמת, באמת לא איכפת לך ממני?" שלא ידעתי כבר מה לענות חוץ מ-"כן, בסדר?". ושוב הזרימה האסוציאצטיבית זורקת אותי לשם וחבל.
פעמים אחרונות.
הפעם האחרונה שלי בבית ספר יסודי גם כן מתחלקת לכמה חלקים. אחת ממנה היא כנראה יום חלוקת התעודות או משהו כזה או התחושה שעזבתי את הפרק הכי דפוק בחיי לאנחות ולשכחות, עד כדי כך שהיום, ממרום 24 שנותיי אני כבר לא זוכר הרבה משם. הפעם האחרונה הפיזית הייתה הבחירות לעירייה, שבחרתי ברוביק, באחת הכיתות שלמדתי בהן, נדמה לי, או משהו כזה.
הפעם האחרונה שלי בתיכון הייתה כנראה בטקס סיום, או אחריו, אני כבר לא זוכר באמת. אני זוכר את הבגרות האחרונה שלי. יצאתי מהכיתה של יב' 4 אם אני זוכר נכון אחרי שהייתה לי הקראה-הכתבה-כזה, והחזקתי בירה שהסתרתי בתיק ושתיתי את הבירה-זבל-הנוראית-הזו והרגשתי כ"כ טוב עם עצמי, שבגרות אחרונה, והלכה סבבה, והדבר היחיד שאני עושה זה לשתות בירה. פאקינג איי זה היה נהדר.
גם הפעם האחרונה שלי מהצבא הייתה כפולה. פעם אחת כששוחררתי. הופיפולה באוזן ואני יוצא מהבסיס והייתי כ"כ מאושר. המילים האלה שהפקיד האשכנזי החביב שידע לבטא את השם שלי נכון היו כ"כ מרגיעות, וחשבתי כמה אני עצוב בשבילו - פקיד שכל הזמן עוזר לשחרר אנשים. איזה טראגי. הוא היה שם לפניי, הרבה לפניי, ואני השתחררתי, הרבה לפניו. אלוהים, כמה לא הוגן. ואני זוכר שפשוט קיבלתי ממנו ושמעתי "זהו, אתה חופשי, אתה אזרח, להתראות" וכן, זהו, להתראות, הפכתי לאזרח, ונסעתי על האוטובוס כאחד האדם ושמעתי סיגור רוס. כמה נפלא זה היה.
הפעם האחרונה השנייה מהצבא הייתה כשבאתי לבקר בבסיס, וראיתי את המפקדת לשעבר שבקושי זיהתה אותי (ושמחה שהלכתי ועשיתי משהו משמעותי, הרבה יותר משמעותי במקום אחר); וראיתי את המפקדים לשעבר וראיתי בעצם את כולם, סוג של כולם, כשאני לבוש יפה ומגניב וקופצני ושמח ומה לא. והשארתי את מה שרציתי להשאיר אי שם על המשרד, והצטלמתי מלא עם אראילוצ'ו, הסחי שבאדם. ואני זוכר את אראילוצ'ו, ככל הסחים, עושה מזה איזה טקס ומצלם בהדרגתיות את מז"י מאחוריו. איזה עצוב, שוב, שהוא ויבגני השתחררו אחריי כשאני התגייסתי כמעט שנה אחריהם, והשתחררתי כמעט שנה לפניהם.
הפעם האחרונה שלי בקמפוס מערבי הייתה כשבאתי להוריד את טל לאיזה משהו והלכתי להשיג ניירות ולהדפיס את הקורות חיים שלי. לפניה הייתה בעצם את ההרצאה הפרונטלית הרשמית האחרונה שהייתה הסדנא עם פרופ' מוריה גולן. וסגרה בעצם שנה של מערכת יחסים כזו או אחרת שלי עם המרצה הזו ובכלל עם המכללה.
המבחן האחרון עוד לא הגיע. יגיע.
ובעצם גם זו לא הייתה הפעם האחרונה; עוד יש לי ביקורים לעשות לתמי לניירת וכו' וכו'. קורה.
הפעם האחרונה שהשתכרתי באמת, גם אותה אני כבר לא זוכר.
הפעם האחרונה שראיתי את קטשופ הייתה כשנתתי לו נשיקה על הלחי ואמרתי לו שאני אתגעגע אליו. הוא יצא כמו כל יום והלך להוסטל, בלי חיבוק, בלי אמוציות. כשהוא ראה אותי עוד פעם פעמיים הוא לא ממש רצה לדבר איתי. מעניין אם הוא יזכור אותי עכשיו, שנתיים ויותר אחרי שלא ראיתי אותו כ"כ.
אני כבר לא זוכר את הקונצרט האחרון
לא עם המנדולינות ולא בכלל
אולי את הרסיטל, אולי את הרסיטל למול אסף זוהר,
וגם אז לא.
השיעורים האחרונים, הפעם האחרונה במתנ"ס נסתיימה בטריקת דלת מהדהדת ונוראית.
הלוואי והיה לי משהו טוב יותר לכתוב, אבל זה לא בא לי כרגע.
הו וול.
אהבותעד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
