אז אחרי שגם אני צפיתי באמנון לוי מעלה שוב את הנושא החשוב של אפליה בין מזרחים לאשכנזים, הפעם דרך הסיפור האישי שלו, וראיתי כיצד כל חבריי שצפו בתכנית וגם להם מורשת מזרחית ענפה או פחות התחברו והתרגשו, נזכרתי גם אני בקשר שלי, דרך כמה נקודות חשובות.
* ביסודי הייתי בערך האשכנזי היחיד בכיתה. החבר הכי טוב שלי לפחות עד כיתה ג' היה אריאל קלאוזנר, שכמו שאפשר לראות, גם הוא אשכנזי. הוא היה החבר הכי טוב שלי עד בערך תקופת התיכון, וגם כשהוא עבר לבית ספר אחר נשארנו בקשר ממש טוב. עד היום אני רק חושב עליו דברים טובים. פתאום התחלתי לשחזר. אני והוא היינו בערך האשכנזים היחידים בבית ספר. גדלנו בב"ש. הבית ספר הזה הכיל בעיקר תלמידים משכונות דרום, א', קצת מב'. אריאל גדל בנווה נוי - שכונה מעולה ואשכנזית. אני גדלתי בוילות רסקו. שכונת וילות של אנגלוסכסים, זקנים, ובעצם אשכנזים.
בלי אריאל כמעט ולא היו לי חברים אמיתיים מהבית ספר. היו לי את החברים בשכונה, אשכנזיים ואשכנזיים למחצה, היו לי חברים מהתנועה ומהקהילה, היו לי חברים מהקונסרבטוריון (בערך), ונדמה לי שזהו. והיו כאילו חברים מהבית ספר - ועמרי יאיר שנראה לי שהוא חצי אשכנזי, אם בכלל. וזהו. כיתה של 30 איש שהייתי איתם במאבק מתמיד ועד היום אני לא יודע למה.
* בעצם בטח שאני יודע למה. הייתי תמיד חנון מוזר. ככה גדלתי, למען ה', זה חלק ממטען הזהות שלי. לדבר במילים גדולות ולחשוב שזה ממש בסדר, להתעניין בכל מיני דברים ולהיות עם מרחב אסוציאטיבי די נדיב. לא שזה הופך אותי לעליון או משהו, אבל כן שונה בנוף. אז בכיתה ה' הם הכריחו אותי, במודע ולא במודע, במתכוון ולא במתכוון, להמיר את עצמי אליהם. התחלתי ללכת עם קוצים. דיברתי בח' וע'. התרתי באמא לקנות לי בגדים כמו של כולם, מותגים וכאלה, ג'ינס ונעלי סוויד או זמש או איך שלא קוראים לזבל הזה. ניסיתי לשמוע מיינסטרים מזרחי ולא מזרחי. לאהוב את הדברים הנכונים. לאהוד את הפועל ב"ש למרות שמעולם לא אהבתי כדורגל. קוראים לזה קונפורמיזם, וברור שכל ילד וילדה עוברים את זה. אני עברתי את זה ההפך. מאשכנזי למזרחי. וברור שהתביישתי. בעובדה שאני חנון, בעובדה שאני מנגן פסנתר, בעובדה שאני גרוע ממש בכדורגל, בעובדה שאני טוב בלימודים בלי להתאמץ (אוי כמה שזה עלה לי ביוקר!) וכן הלאה.
* בתיכון אמנם לא יצרתי אינסוף חברים, אלא רק מחוצה לו. אבל אחוז האשכנזים בעומר הרבה יותר גבוה. הרגשתי הרבה יותר בבית והרבה פחות מאויים כשהגעתי בפעם הראשונה לעומר, וחייכתי. אנשים יושבים על הדשא. היום אני מקשר את זה ללובן שלהם. אני לא יודע אם זה קישור נכון. אבל העובדה היא שהרגשתי שם הרבה יותר טוב ולא סבלתי שם מהצקות מטורפות או מאלימות או מדברים אחרים. אם כבר זה היו חברים שלי שהציקו לי.
* דווקא במעגל החברים שלי, "פריקים" של ב"ש וכיוצב', היה אחוז נאה של מזרחים. היו גם המון רוסים, ודאי, גם כל האשכנזים של באר שבע נתקבצו למעגל שהוא חלק ממנו. חברים מזרחים ידעו לספר כיצד הם התביישו בעבר ובזהות המזרחית שלהם, שכ"כ שונה ממה שמטאל בגיל 15 מייצג בפניך (לבן, נורווגיה, וכו').
* אין לי שום סיבה והסבר ל"למה בעומר היה פחות אלים מב"ש". האם זה עניין של תרבות? אווירה? משהו במים? הכסף? לא יודע. אבל לא אכלתי שם מכות מאף אחד. גם לא מה"ערסים".
* נהג מונית שלקח אותי עם הקלידים הגרועים שלי להופעה בקניון אביה דיבר עליי בהערצה. "אתה מושלם,תאמין לי" אמר, וסיפר שגם הוא כתב שירים שכשאמא שלו מצאה אותם היא הייתה בוכה. קינא בי שאני מוזיקאי כי בנות אוהבות לחלל למוזיקאים. ואז אמר משפט חלקי, כזה, בקצת - "אתה רואה את השכונה הזו, ככה אבא אמר לי, פה גרים כל המהנדסים, פה גרים כל הרופאים, פה גרים כל המצליחנים שלעולם לא נהיה". אבא שלי רופא. אני גר שם.
* עוד על השכונה. בזמנה השכונה שלי איכלסה אישים כמו השופט טירקל, ולפני הרבה שנים, גם את אלוף פיקוד דרום דאז, אריאל שרון. אחת הסייעות שלי סיפרה כשהילדים של שרון, עמרי וגלעד, היו יורדים את הכביש הקטן לשכונת דרום (רח' אסנת אם אני זוכר נכון הוא המפריד בין דרום המעברתית, וילות רסקו ה"נחשבת", וכיום גם נווה זאב - שכונה שהוקמה למען העלייה הרוסית) עם האופניים החדישות שלהם (אז מוצר לוקסוס לא פחות מאייפד 4), להשוויץ לילדים העניים של דרום - החבר'ה מדרום היו מפוצצים אותם באבנים.
* צידדתי באוניברסליזם של המילה פריחה וערס. עד שאדם אחד אמר משהו מאד פשוט - לסבתא שלי קראו פריחה. כמה נעים זה מרגיש כששם של מישהו שאתה אוהב הופך להיות מילת גנאי כ"כ מבזה? הבנתי שמשהו באמת לא בסדר. לא ייתכן שכינוי מסויים, הם שעבר מטמורפוזה מסויימת, בסופו של יום, התחיל ועל כן עדיין מותיר אחריו מטען של משהו באמת רע, מעבר לעלבון בצדק ולא בצדק.
* בקורס ברמנים היו שני אנשים שהדיעה הרווחת עליהם הייתה "ערסים". הם התלבשו כמו ערסים ודיברו כמו ערסים, אחד לאחד לפי הסטיגמה. כשהיה צריך ללמוד למבחן הלא-קשה במיוחד של הקורס, הם חרשו פי 200 ממני. הם זכרו הרבה יותר טוב איזה סוג בירה היא לסוגה, איזה וויסקי הוא לסוגו - ואני עוד נחשבתי לחובב של הדברים האלה. הם באו עם 0 ידע. הם לקחו את המצטייני קורס, וזכו בבושמילס. כשדיברנו איתם בלי קשר הם הציגו בקיאות מפחידה. עם קוצים בשיער, ולבוש ודיבור אופייני ולפעמים גם חוסר כבוד לסביבה שלהם ולחברים שלהם ולבנות סביבנו, הם הוכיחו עוצמה אינטלקטואלית כלשהי.
* בצבא ישבתי עם 'כאלה' לסבבים של 4 ו8 שעות שמירה, רק אני והם, ודממה וחושך ואופל ונשק עלינו. חלקם סופסוף הבהירו לי דברים שהיה לי כ"כ קל להתנשא מעליהם פעם. כמו החיבה המוגזמת לכדורגל של חלקם (כי מה עוד יש בסביבה? מה יש עוד להביט בו ולהגיד - זה משלנו וזה מצליח?) או החיבה לזבל מוזיקה (זה לא שהאיכות חשובה, זה הכסף שחשוב, והכסף נכנס מהדברים האלה. חוץ מזה למה פופ נשמע הרבה יותר טוב מזה?) ודברים אחרים. בצבא, בטירונות, שכולם באותו אוהל, ולכולם אין שיער, וכולם עם אותם מדי ב' מחורבנים, כולם לחצי שנייה, בדיוק לחצי שנייה, ללא מחסומי גזע.
* ובסוף ההבנה שלזהות שלי יש חלק בדיכוי הזה. מכל האנשים שלמדו איתי בתל"י ובארי, כמה מהמזרחים עכשיו במצב שבו הם מצליחים בחיים האלה? לכמה מהם צפוי עתיד של אושר, של בטחון כלכלי אמיתי? כמה מהם נפלו לפשע אמיתי, פשע אפור, עוני? כמה מהם נפלו לסמים? איבדתי קשר עם רובם. אני חושב שרובם הצליחו לברוח מהסמים, נניח. לא נגזים. החבר'ה האלה בסופו של דבר לא כאלה נוראיים, לא למדתי עם הפושעים שבפושעים, אבל חלקם אני באמת לא יודע אם גורלם שפר. נניח א-סף. א-סף היה הבריון הכי נורא מבחינתי בכיתה ה'. למרות שבסוף כיתה ה' כשהכנסתי גול באיזה משחק בקבוצה שלו הוא אמר שכיפרתי על כל מה שמבחינתו לא היה בסדר. לא שאני באמת יודע מה לא היה בסדר, או זוכר. אלוהים, איזה שטויות. ואני חי טוב. וגם אריאל קלאוזנר. וגם חן בורג, בעצם, שהייתה אמריקאית-אשכנזיה גם היא. לעזאזל כמה הייתי דלוק עליה.
* בכיתה ו' אחרי שנה שלמה שרונן יפרח, שחי עכשיו מאושר ונראה לי נשוי, נהג באיזו חברת משאיות (אם אני זוכר נכון?), היה מביא לי סטירות, עמדתי מולו באיזו פעם ודפקתי עליו צעקה באיום, באשכנזית. הוא חייך, חיבק אותי ואמר "סופסוף למדת".
* מנהלת אשכנזיה על צבא של מורות מזרחיות פחות או יותר (טוב, היו גם כמה אשכנזיות), וסייעות מזרחיות. או רוסיות. כולן. זה היה השירות לאומי שלי. הסוג-של-ס.-מנהלת-מורה-הכי-מקושרת דיברה עם המנהלת ברומנית. היא הייתה מולדובנית.
* בצבא כמו בצבא. לא ראית אשכנזי במטבח. לא ראית אשכנזי בש"ג. ואותי קיבלו לאן שקיבלו בין השאר כי היה כתוב לי "באר שבע" על המצח. משום מה את כל החברים שלי מעומר קיבלו למקומות הרבה יותר מגניבים. הייתה לי בגרות סבירה למדי, והרשמתי בראיון. הייתה לי מוטיבציה בשמים. הגעתי לאן שהגעתי. משום מה כל אידיוט מעומר הגיע ל8200. המממ. נשלחתי לאן שצה"ל שילח את שאר המוחלשים והאידיוטים יחסית. לא היו אשכנזים אחרים בדיוק. היה ארגנטינאי. היו המון יוצאי ברה"מ. היו מזרחים. לא השתמשנו בשכל שלנו בעבודה שם. בעצם לא, היה עוד בדיוק אשכנזי אחד שאני יכול לחשוב עליו שלא היה במשהו שקשור לעתודה-מחשבים-וכו'. הרבה מהחברים האינטלגנטים שלי מבאר שבע גם לא הגיעו לתפקידי עילית. האינטלגנטים יותר מיצו את תפקידם לא רע. אני יצאתי. לא היה לי כח לשחק בקקה. בין ההחלטות היותר נכונות שעשיתי.
* כשלא מזמן פגשתי בתימני ארוך שיער שנהנה ממטאל כמוני, ואף עוסק בזה, שמתי לב שהוא מדבר רק אנגלית רוב הזמן. כששאלתי אותו למה לעזאזל הוא לא משלב משהו מהמסורת האדירה שיש לו במוזיקה שלו, והוא יכול, כשהוא משתמש בשם נכרי לחלוטין למעשה, הוא לא ידע בדיוק מה לענות לי. רק להגיד לי שהוא "התימני הכי לא תימני שיש". לקחתי את זה ללב יותר ממנו, אני מניח.
* זוגתי גדלה במושב בעמק יזרעאל. היא הלכה לתיכון קיבוצי עם שאר האנשים שהיו שם. היא מספרת, בבושה, בצחוק, בבלבול רב, איך הצבא היה המפגש הראשון שלה עם אנשים מזרחים, עם רוסים, עם 'אחרים', עם כאלו שבמשך 18 שנה לא ממש היו חלק מהמעגל החברתי שלה. למרות שלא הוגן, החבר הכי טוב שלה מהתיכון, אחד האנשים המתוקים, הוא מרוקאי. ובכל זאת, מתאשכנז, אפילו מאד. עד היום אני צוחק עליה שהחיקוי שלה למישהי מזרחיה ומעצבנת הוא בין הגרועים יותר שלה. והיא מחקה באופן גאוני את רוב הדברים האחרים שהיא מנסה.
* בקיבוץ עמיר בקרפיון השיכור יש כל שישי בצהריים חפלה עם מיטב הלהיטים והמחרוזות המוכרות שיש בכל מקום שמתיימר לעשות חפלה מאולתרת. כשבאנו, רוב האנשים היו בדיוק כמוני. לבנים. לא רקדו, כמובן. ישבו ולא הצליחו להזדהות, חוץ מכמה בנות. מנסים, מתיימרים, משתדלים, כי זה מגניב, כי זה נאור, כי זה בוגר, כי זה סלחני, כי זה מתפייס.
* אז אני מחפש כאב במקום שלא לי. אז אני מזדהה עם כאבם של אנשים שאין לי שום זכות אמיתית להזדהות עם הכאב שלהם. אמנם לא קיימתי בידי פעילות דיכוי גזענית כזו או אחרת ומעולם לא הפלתי אדם באופן פיזי או מהותי - מעבר ללדאוג יותר מצללית שחומה ברחוב, או לרקום דיעות קדומות מסיבות לא ברורות. אז אני משתדל. אני מקשיב לבוסתן אברהם ומוזיקה טורקית ולשירים של משה פרץ מדי פעם, אז אני יודע על מקאמים ועל קומה ועל טאקאסים. אז אני יודע להגיד משפטים יפים בטורקית וערבית, אז אני יודע להגיד א שינדורה עליכ, אז אני מכין אחלה חומוס ביתי ולא אשכנזי בכלל, והרבה אז-ים כאלו. אני עדיין לבן, אני עדיין חלק מזה. זה שחטפתי קצת מכות בבית ספר יסודי לא הופך אותי למדוכא. בסופו של יום כמו שחלמתי תמיד קמתי והפכתי להיות חזק מהם. ואז זה מכה בך. שזה לא בזכות עצמך ממש שהפכת לחזק מהם. המאבק מלכתחילה הוטה אליך. אתה ניצחת מההתחלה. ולא בצדק בכלל.
* ועכשיו לך תשנה מגמות. לך תשבור מחסומים. לך תערבב. לך תיצור עולם חדש. לך תגרום לאנשים לחלום חלומות חדשים, שאנחנו מגדירים כמגניבים יותר (באמת מגניב או נעלה יותר להיות רופא מכדורגלן? בהכרח? לא יודע, נשמע לי מתיימר). לך תגרום לאנשים להבין שהם סובלים, כשאני לא יודע כמה הם כן סובלים או חווים את זה כמו סבל. בתכנית הודגמו שם שתי נערות שלא ממש חלמו. הנערים גם כן לא חלמו הרבה מעבר לחלומות הצפויים (כדורגלן וכיוצב'). האם יהיה משהו חיובי בשינוי הזה? אולי.
אבל משהו חייב להשתנות.
אולי זה דורש עוד כמה שנים, עוד כמה מלחמות, עוד כמה שינויים.
אולי זה יעבור אבולוציה נוספת. אני לא יודע לנבא דברים. אני יודע לחלום, אני יודע לאלתר, ואני יודע לטפל תזונתית. אולי יום אחד אני גם אלמד להוביל שינויים. נראה.
אהבותעד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
