השפיל, צורה מס' 7?

אין לי מושג יותר טוב לזה.

מעולם לא הבנתי את התופעה הזו של אנשים צעירים בארץ, בין אם משתייכים באופן מוצהר לקהילות מסויימות (ונניח, מטאליסטים) לבין אם לאו, שמתעקשים וכופים על סביבתם לדבר באנגלית ובאופן כללי, מתנהלים בשפה הזו, כאן, כשהם אינם אנגלוסכסיים, או בריטיים, או כל דבר, כך שנשללת מראש אי אלו הקשרים לנניח מסורת או תרבות מבית. קרי, אותם אנשים כללו את עצמם לתוך תרבות אחרת, קשרו את עצמם בין השאר גם דרך הלשון - והחליטו לצעוד לא בדיוק כנטע זר, אלא סתם בתור אנשים שכופים על עצמם שונות וכופים על אחרים להתייחס לזה (עצם התקשורת, שלא מתורגמת באינטסטנט, ולא כולם דוברי אנגלית שוטפת במקום הזה, מה לעשות).

לא מבין את האנשים האלה. מה יש לחפש באנגלית? ועוד במבטאים אמרקאים למשעי? גוועלד, הרי כל היופי הלשוני שיש לכם בתיבת התהודה הולכת לכם וממירה את עצמה לצ'יזבורגר נוטף. בשביל מה לכם? מה רע כ"כ בשפה העתיקה המתחדשת שלכם, לעזאזל, שאתם נוטשים אותה? מרגישים לא מיניים? לא מגניבים מדי? מה, מה הקטע בזה?

לא שאני מבין, לא שאני מת על זה, אבל נו מילא. ככה זה, לקבל אותם, בלה בלה בלה.

*

טוב, אין לי משהו יותר טוב לכתוב?

כנראה שלא.

ועכשיו למשהו שונה לגמרי.

אדם עם שלושה אפים.

כלומר, המינגווי.

אני לא יודע מה הרעש שעשו ממנו. באמת שלא. כן, בניית דמויות מעניינת, סבבה, דמויות די עגולות והכל, סבבה. לפחות עכשיו אחרי שסיימתי את "הקץ לנשק" אני באמת, באמת מנסה להבין. מה. מה הייתה האמירה, מה. שיש מלחמה נוראית, אז הוא עורק באמצע תוך כדי סיפור תלאות כדי לחזור לאישתו-כביכול, שאת סיפור ההתאהבות שלהם ללא ספק לא קניתי ולדעתי בין המחורבנים שנכתבו מאז דקאמרון, אותה המינגווי מעצב בתור בובה מטומטמת (כאילו שכל הנשים אי פעם מדברות כמו שהיא מדברת, אוף! גברים, אתם מביישים לי את הכרומוזומים!) - כדי לערוק אותה ולסיים את הסיפור שלא נספיילר.

כאילו, מה, מה לעזאזל, מה. אולי התרגום הורס הכל, אבל אני לא בטוח כ"כ, לדעתי התחושה המחורבנת היא כי היא מחורבנת. מרגיש כמו סרט הוליוודי סביר שיזכה באוסקר או במועמדות, אבל לא בסרט שדופק לך את המוח ואתה אומר אחריו "שיואוווו איךךך לא חשבתי ככהההה", אלא בסרט של "הו, מרגש, הו. הו? הו." וזהו. תו לא. מה ההתלהבות הגדולה, מה? לשם השוואה רוצים סיפור אהבה קל, מהיר, מדהים, מרגש, חותך? קחו את "ג'מילה" של אייטמטוב או את "נערה עם מטפחת אדומה", גם שלו. אלו סיפורי אהבה חותכים. מה זה חותכים? מפרקים לך את הכליות ואת הטחול פעמיים כדי שהלב יבכה. אבל זה סיפור זה?  וגם כן, רומן אנטי מלחמתי? "מסע אל ארוך אל תוך הלילה" היה פאקינג אנטי מלחמתי! "הכל שקט בחזית המערבית" אנטי מלחמתי! "החייל האמיץ שוויק" שאני צריך לקרוא אותו כמו שצריך ולא רק גזירים, זה אנטי מלחמה על מלחה"ע הראשונה! איך אהבו את החובב דגים והצווארוני גולף הזה, איך? איך לא שמו לב שהוא סממן לכל מה שדפוק בתרבות המערבית? שובניזם/גבריות-אעלק עטופה בכתיבה ברורה מדי עם בניית סיפור כמעט מתבקשת? אז יופי, ברחת מהמלחמה כדי להתמודד עם אישתך ותיאורים אינסוף של איטליה/שוויץ היפות, אנשים אקראיים ומלא אלכוהול. ווהו! ווהו! ועוד פעם ווהו! אבל מה תאכלס אתה רוצה להגיד?! שמלחמה זה זבל?! יש דרכים מגניבות יותר!

אוח, אמריקאים! תלמדו קצת ענווה ותרגיעו את הקטע שלכם.

גם כן, גטסבי הגדול! אותו סיפור! אוף עם הכתיבה האמריקאית, הזאת, אוף! או שזה התרגום שהורס לי הכל ואני באמת צריך לקרוא במקור, או שבאמת אני לא מצליח להתחבר לשזירת הסיפור הזו, ורק ריימונד קארבר/בוקבסקי/וונגוט עושים לי את זה מהם, ולו רק בגלל שיש כאן שני שיכורים ואדם עצבני אחד. גטסבי הגדול גם, מאד מאד אכזב לדעתי. הסיפור נבנה יפה, ויש ביקורת נחמדה על הדקדנטיות של הזמנים בדיוק אחרי (או מיד אחרי) מלחה"ע הI (קרי המינגווי - חי, אני הולך אחורה כרונולוגית ברשימת קריאה שלי, חיחי), ואוקי, אז יש אינטרגייות ומשולש אהבים בערך כזה, סבבה.. אבל הוא לא מעניין מדי. לא מפלח. ולפחות בעברית סצינת השיא של כל הספר לא הייתה הכי מטורפת. כנ"ל הגילוי הסופי של כל הסודות מאחורי גטסבי. ברור מדי, מהיר מדי, הרגיש אפילו קל מדי. ממש לא גרם לי לשבת ולחשוב שעות, כמו שקרה לי עם דברים אחרים. ובאסה.

זה היה פרוזה.

שירה - יש שתי אנתולוגיות מקסימות ששוכנות לי ליד המיטה. האחת של שירת מחאה נשית, והשנייה של תרגום מצויין של אשר רייך לנבחרי המשוררים האקספרסיוניסטים. אם היה לי כח הייתי הולך לחדר שינה ומצטט. אבל אין לי. אני רק אגיד שאם מישהו קורא כאן שירה, זה אנתולוגיית מקור אחת וספר תרגום אחד ושניהם נפלאים ממש, התרשמתי, אהבתי. כל לילה שיר שניים מכל ספר, דופקים לי את השכל ונותנים לי רעיונות חזיונות ושאר הדברים הטובים. פשוט מצויין.

עיון - התחלתי לא מזמן מבוא לפילוסופיה הודית. לא מחדש לי הרבה אחרי שאני שנים קורא הלוך ושוב את הבהגוודגיטא, את שירת דרך האמצע של השורש (משהו כזה) של נאגרג'ונה, ועוד אוגדן של סוטרות בודהיסטיות, והדהמהפדה. כן קצת על איזורים שפחות הכרתי בפילוסופיה הזו, אבל בסה"כ מושגי הבסיס ומעבר - הקונספציה הכללית מובנת, אבל זה עושה סדר וזהנחמד.

סיימתי גם את "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'רארד דיימונד, אחרי שקראתי לפני כמה שנים את "התמוטטות". לכל חובב עמים-פוליטיקה-אבולוציה-גאוגרפיה-לחשוב-מה-עובד-בעולם-ומה-לא הם מבחינתי שני ספרי חובה שמקיפים כ"כ הרבה דציפלינות, ודיימונד עשה שם עבודה מצויינת וגם המתרגם (המקור כמובן עדיף כתמיד). מילא הידע שאתה מוצף ממנו (כגון למה לעזאזל ההתיישבות הנורדית בגרינלנד נכשלה? למה הטבח ברואנדה לא רק היה מבוסס על שנאה אתנית אלא מורכב יותר? מה דפוק באוסטרליה ובסין יותר מהכל? מצד שני מה מדהים בסינים? מה גרם לאפריקאים שהיו ערש הגזע האנושי כולו עדיין להיות נחשל? למה הסינים לא התפתחו כמו תרבות המערב למרות שהם היו אולטרא מפותחים? ועוד כל מיני שאלות אחרות) - אבל האינטגרציה, והדרך בה היא נעשית, היא אבן דרך מצויינת לדעתי לאנשים באופן כללי לתרגל את הדרך בה הם מבינים ידע בעוד צורות, וזה כיף כיופאק.

זהו נראה לי. רציתי לכתוב פוסט יותר משמעותי. נראה לי עם שירי סיום. אז נעשה את זה ביום אחר או מה.

מחר לא פוגעים באסף ועושים סטפר בבוקר, ובשישי עושים ריצה במרחביה.

(לא קשור אליכם, קוראים, קשור לי מכה את עצמי ומזכיר לעצמי דברים חשובים)

צ'ירס

אהבות(ע"ר)

צרי