פתח לנו שער, פתח לנו בלוג.
יום כיפור הראשון זה הרבה זמן שאני לא צם. במשך השנים הצלחתי להקפיד על כך. גם כשהייתי לבד בבית, גם כשהייתי רק עם זוגתי, גם כש.. כל מיני גם כש-יים כאלו. אפילו ביום כיפור המפורסם עם הקווקזים, שסוג של חטפתי מכות והיה רע וקשה ואחלה כאפה קארמתית שחטפתי לפרצוף, צמתי עד הסוף. בלי מים, בלי אוכל, בלי כלום, וכו'.
אז כן, הפעם יש לי אחלה תירוץ גם - 4 פעמים אנטיביוטיקה ביום שבלי מזון לפני זה הלכה לי הקיבה, ואני אוהב את הקיבה שלי כמו שהיא - אז חייבים לאכול. אבל זה לא רק זה. יום כיפור הזה הוא אקורד סיום טראגי לסוג של הפסקה במערכת היחסים שלי עם השכינה, או ספירת המלכות, או במילים אחרות - החיבור שלי לתודעה הקולקטיבית המיסטית של עם ישראל כעם ישראל. בהחלט גדיעת חבל טבור רוחנית מסויימת. זו תוצאה של המון תהליכים - חינוך מדעי כבד שגורם לך להבין שאם היו תהליכים מטפיזיים בעולם זה, אזי הם מורכבים הרבה יותר ממה שההגות הדתית, למן התורה התלמוד המדרש ספרות המרכבה והזוהר ועד לפרשנויות המודרניות יותר מציעים; הרים של ספרים בודהיסטיים, ד'אואיסטיים, הודיים למחצה ובאופן מלא; פסיכולוגיה, פסיכואנליזה, ביקורת תרבות, ומה לא. אינסוף ידע שזורם ומזרים, ואדיאולוגיות מסויימות שאני מוצא את עצמי מזדהה איתן הרבה יותר. חבר טוב קורא לזה - שבירת האלילים מחדש, בדיוק כמו מה שאברהם אבינו עשה. אז אני עדיין מתנחם בפסוקים, ועדיין בתוך תוכי רוצה לכרוע ברך ולבכות לאבינו/אמנו שבשמיים, ובתוך תוכי עדיין מתרגש כל פעם שאני שומע את עמיר בניון מקריא את חזון יחזקאל או מה. אבל התרחקתי לגמרי. השבינו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם, אך האמירה הזו, הפסוק החזק כ"כ הזה מאיכה מתרחק לו ממני בשקט, כמו גלים של ים.
אמנם סוג של קיבלתי לזה תקווה. במסיבת יומולדת של עמית היקרה, שהייתה חביבה ונפלאה ומה לא, פגשתי אדם שלא פגשתי זה הרבה זמן, ולא ישבתי איתו לדיבור טוב זה הרבה מאד זמן - למעשה, מאז הטירונות. הלוא, הוא סבא איוב, רן. ומשיחה על אלכוהול עברנו מהר ליהדות. הוא הפיג אמנם את חששותיי שהוא נפל לאורתודוקסיה באופן כבד - הוא לא מגדיר את עצמו ככזה, אך מאחר והוא לא קונסרבטיבי/רפורמי/וואטאבר, הוא פשוט אורתודוקס לייט. מספיק כדי לא לחבוש כיפה כל הזמן או להתעטף בציצית קטנה, אבל מספיק כדי שיהיו לנו בדיחות גמרא. התייעצתי איתו לגבי הצום. התייעצות טובה.
ובעיקר, העובדה שרצנו אח"כ לים, התפשטנו, ועשינו טבילה כמו שצריך לעשות. אמצע הלילה, ואנחנו באים לזה בטהרת מחשבה גמורה, מול ים שמתאחד עם השמיים - כחול שחור, שחור כחול, ותהו ובהו, טרם יקוו מים למעלה ומים למטה.
מצחיק, בט' באב היה לי פוסט זהה לזה, כמעט. למעט החוויה בים שהייתה כרגיל נהדרת. אני מאד אוהב את הים בקיץ או בסתיו באמצע הלילה. מאד. יתרון לעבור לעיר שלפחות יש לה ים, מה שלא היה לי מעולם. הידד.
אחרי שיצא לי לקרוא את פוסט ההתרחקות הקודם שוב, ופוסטים אחרים מלפני 3-4 שנים, שמתי לב עד כמה היהדות הייתה חלק ממני כשהייתי חלק מהקהילה, והייתי חלק ממקום שעודד אותי לזה. כשהיה לי את שמוליק הפיזיותרפיסט החבדניק לדבר איתו על הרבה ולדבר איתו על דבר מלכות וכו', כשהייתה הקהילה ופעילותיה הנרחבות שהייתי שותף להן, כשלימדתי ברמצווה עד לשנייה שעזבתי את העיר - הייתי חלק מקהילה, הייתי חלק פעיל מהשכינה כמו שנוהגים לבטא אותה. אז הייתי. הגדיעה והמעבר גרמו לזהות הזו להטשטש אצלי לאט לאט, ובד בבד להתמזג עם אותם חלקים חדשים שהכנסתי לעצמי. ההזדהות עם המדיטציות, עם הזרימה של הד'או, עם האוניברסליזם והיכולת לתרגל חמלה במקום לתרגל דברים אחרים לשם שמיים נטו, הרעיון בשיפור עצמי ובקבלת כל מה שמסביבי יהא אשר יהא - נראו קסומים, פרקטיים ומיטיבים יותר מאשר פולחן שמזכיר OCD יותר מאשר הכל. התפילות והתורה עצמה הפכה בשבילי לעצמה ספרותית ורעיונית, פילולוגית יש יאמרו, יותר מאשר קודקס כלשהו שמנחה אותי מוסרית וקיומית כיצד עליי להיות ומדוע. האקסיומה הראשתית מדוע אני עושה את זה ולמען מה - נמחקה ככל שהתמקדתי ברציונאליזציה של היקום הזה ומערכת החוקים הפועלת עליי ועל שאר המסביב, במקום פשוט לתת לאמונה או לא לאמונה - למערכת הקיומת סביבי תירוץ לכך.
על כן הנה, אני ביום כיפור הראשון שבו אני כותב פוסט.
שנה הבאה, כשאהיה קרוב יותר לבית, קרוב יותר לקהילה, קרוב יותר לים, קרוב יותר לחברה בה אולי אמצא יותר אנשים לדבר איתם וללמוד איתם, לקיים בהם מקראים שכתובים - אולי.
נראה מה יהיה, לא רוצה להתנבא.
ובינתיים, לשתות הרבה מים ולקחת את הכדורים בזמן. ב"ה שהעקירה הזו לא כואבת. מסר מלמעלה? לא יודע.
אהבות עד
צום קל וגמר חתימה טובה
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
