מרדפים הם דבר מעייף, בטבע המשיק ודומה להתאהבות וכלל חוקיה ודברים הדומים לה ושורקים כמותה - כל התאהבות. ואולי בגלל זה אני מנסה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת - עובר לטבורה הדרומי של נינוה או עמורה ובכל זאת נותר עם בתזוג יחד. סמל הבורגנות, סמל ההתברגנות כמעשה, סמל האסימלציה אל תוך שאריות הרקבון שאני בכל זאת מקווה להשיל ממני. ובעיקר, כשיהיו לידי מספיק אנשים שזיכרו לי מה זה להיות חי. גם אם מהחיות הזו אני מחסיר את השרמוטיות שלי, שעדיין שם, אורבת.
כשהייתי בים, עם המשפחה, ועם זוגתי, לא הרגשתי את אותה החיות שהרגשתי כשהייתי בלילה, ריק מאדם, יחד עם אותם אנשים, רובם אקראיים לגמרי, ושניים שהכרתי. אבל הספונטניות, והכיף שהיה באוויר נתנו הכל. הוייב עם בתזוג שונה. הוייב עם בתזוג הוא לא וייב ספונטני - הוא וייב מיושב בנפשו, בדרכו.
מעניין אם את קוראת כאן עדיין בכלל. מעניין אם בכלל קראת. לא נורא. את רואה את כל חיי, את כל כולי מרוח על פנייך כל בוקר, את כבר למדת להבחין בין דקויות הקול שלי, והדברים שאני מעז להסתיר לעצמי ובכל זאת כשאת חוזה בהם, את יודעת להותיר לי מקום. אולי בגלל זה כ"כ עובד לנו. אנחנו יודעים לתת מקום, ובכל זאת להכיל. את מסוגלת לתפוס אותי עם המכנסיים למטה, ולקבל.
כנראה שזה מה שמחזיק אותנו, כנראה שזה מה שגורם לשרמוטה כמוני להוריד הילוך ולהגיד תודה לאל, בוא נשתה וויסקי.
ואלוהים, כמה שבא לי שהשכנים האלה יעלימו את נוכחותם. פשוט קשה לי עם העובדה שהם קיימים - ולא סתם קיימים. רועשים, מנכיחים את עצמם, מנסים לנכס לעצמם את התודעה שלי ביודעין ובלא יודעין. בסוכה בחוץ, שורצים שם, 24/7. לא מפסיקים להתקיים. לנסות להיות קיימים בעיניי ואני רוצה שפשוט יכנסו לדירות שלהם ויעזבו את העיניים והאזניים שלי בשקט. לא רוצה שתראו אותי מוריד דברים, זבל, בגדים, תיקים, ובקרוב - אריזות קרטון ושקיות מלאות בחיים ובאביזרי חיים. לא בא לי הקיום שלכם. מיזנטרופ? נההה. סתם לא בא לי. זה לא שהם אנשים רעים. הם אפילו אדיבים, in person, ולא אלימים, לא כלפינו לפחות. הם פשוט רועשים. מיואשים ומדוכאים, ככל הנראה, אין לי הסבר אחר.
הבית מתחיל להארז. מתחיל. עוד לא לגמרי. אמא לוחצת כמובן, כאילו שהמעבר הוא לא עוד 9-8 ימים. מחר נסגור מעבירים, וגז חדש לדירה כאן. נדבר עם דניאל ונריץ עוד דברים. היום סופסוף סידרתי את הברזים ואת השקעים בקיר. הכל הסתדר. זהו. אפילו שמתי את הבקבוקים הריקים מוכנים להפוך להיות תלוש. או זבל. לא יודע. אין פה מחזור משהו, בטח לא בחלקים האלה של הקרייה. כמה עצוב פה, אלוהים, כמה ייאוש אני מותיר מאחור. ומצחיק, הייתי בדיוק באותה סיטואציה מלפני שנה וקצת. ובסוף הכל עבר והכל הסתדר והשארתי דירה נקייה למחליפתי דאז. הפעם אפילו מחליפים אין, וזין שאני אצבע כשהם לא צבעו לי. שלא יצבעו. אני לא אצבע.
ואת הקרוס צריך להעיף.
ושכבר יבואו מחליפים. מה הבעיה? דירה נפלאה עם זבל שכנים בקרית שמונה, מחיר סבבה, אידאלית לגמרי לזוג, והי, אם שני תזונאים עברו פה תקופה בלי ריב אמיתי - כנראה שזה אומר משהו (!). ואנחנו לא מהמדחיקים!
מעניין עד כמה נוראי זה להרגיש עליון על אנשים אחרים שמזלם נשבר עליהם לגמרי. חלקם את האמת אינו קשור למזלם - אלא לפועלם נטו. אין זה עניין של גנים, או מחלה נוראית שנפלה משמיים - לא, זה העובדה שהם יושבים במקום לרוץ, מאריכים שיער במקום לטפל בו, מגמגמים במקום להגיד דברים ישירות, ובעיקר, שוגים באשליות בלי הלוציגנים חיצוניים. ובכל זאת אני מרגיש עליונות מעליהם. ובכן, כרגע לא. כי עדיין דברים בבלאגן. עדיין יש דברים ברשימת הדברים לעשות.
ומשהו מדכא אך נפלא בזה שהרשימות הללו לעולם לא מתרוקנות. תמיד יהיה מה עוד לעשות. תמיד תהיה דאגה לרגע אח"כ. שלוש השנים הקרובות, מינימום, יהיו כאלה. ואולי, אולי, יום אחד, עוד כמה שנים, יהיו לי רגעי שלווה או בטלה כמו החודשים האחרונים, מאז אמצע אוגוסט. שזה בעצם כמה שבועות קצרים, חודש וחצי גג. סוג של בטלה, וגם היא לא הייתה בטלה - המון נסיעות לרגל המחקר, לרגל יוניליבר, לרגל הדירות, עבודה שהייתה ועכשיו קצת פחות וכו'. עד אז אני אהיה בלחץ אינסופי. אבל הי. דברים מוצלחים עולים מהלחץ הזה. דברים טובים ויפים נכבשים.
3.10 מתחיל את תל אביב. כמעט שבועיים אח"כ את התואר. חודש אח"כ את העבודה ברידמן.
ובינתיים בלאגן ומתוך הבלאגן כרגיל אני כותב.
קטע שאני שומר בלוג אפילו לתוך התואר השני.
לי ולה הייתה שיחה היום על תכנונים לסטאז'. כלומר אלתורים ופעולות. קשה לה עם זה שיש סיכוי, כזה או אחר, שנצטרך לא לחיות יחד בערך חצי שנה. כן, סיוט אפשרי. מקווה שלא נגיע לכך. לצערי זה לא בידיים שלנו. או יותר נכון, כמעט לא בידיים שלנו. אם נצטרך, נחפור עם הציפורניים, נקרע את העור. כבר בדברים אחרים הייתי בסרט הזה פעם אחר פעם. אז גם כאן. קורה. לי זה לא יהיה קשה מסיבה אחת - אני מצליח להסתכל קדימה. הרבה קדימה. זה בנפש שלי, לאכול כל קושי, לדעת תקופות מחסור כאלו ואחרות ופשוט לזרום עם זה. בעיקר קושי שאני גרמתי לעצמי הוא הבאתי על עצמי. המינוסים הגדולים שהייתי בהם אחר מערכת יחסים אחת שגזלה ממני הרבה משאבים זכורים לי היטב. בתקווה שלמדתי להמנע מהם.
וכן, בגלל שאני סומך על יכולות האילתור שלי - בלי גז, הצלחתי להכין פשטידת בצל פטריות בצורה הכי עקומה בעולם. אמא שלי עפה על זה. אמא שלי לא עפה על שום דבר כמעט. הכנו בלילה מזעזעת של קציצות עדשים. עכשיו היא יצאה מהתנור. היא אכילה. ויותר מזה. גרייט סקסס.
אני רגיל להלחם, אני רגיל לנצח, אני רגיל להפסיד. אני רגיל לזרום ולקבל את הדברים, ואולי זה הדבר שמחזיק אותי מאושר יותר מהכל. גם למול הבלאגן, הבלבול, האנדרמלוסיה וכל חרא אחר - בסופו של דבר, קמים בבוקר, והולכים.
אהבות עד
צרי
נ.ב.
הקפה פילטר עם נחלה-ירוק. פטנט שאני מניח שאולי יש עוד אנשים שעושים אותו, אבל זה פשוט אחלה, אחלה קפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
