כשרק הגעתי לשנה א', ונכנסתי בשעריו של בניין 7 (מדעים), מחפש את 7101 (אוי כמה שאוהב, אשנא, ולא ארגיש כלום בעצם כלפי הכיתה הזו), יחד עם עודד קומי, כשהכל היה טרי וחדש והיו לי מלאנתלפים מחברות במקום פשוט להבין שהכל גם ככה יהיה מהלפטופ ואינספור דפי טיוטה - גשם התחיל לטפטף. גשם קצר מאד, בדיוק ברגע הזה שאתה עומד מול מפתן הדלת וממשיך הלאה לאותו הלאה. פשוט גשם, קצר. הרגשתי שמישהו מלמעלה אומר - "הגעת ליעד", הכל טוב. אתה כנראה עושה משהו בסדר. כנראה שדברים קורים בסדר.
אחרי שהאוטו חונה למטה בחניית חוואה (מוהאהאהא תל אביב אני נוקם בך! מוהאהאהא! הא!), אחרי שהצלחנו להרים מקרר 3 קומות (ותודה לאנדריי שזוכה לתג מציל שנת תשע"ד), ואחרי שהרמנו את כל הקופסאות, והשארנו בדיוק אבל בדיוק שני רמקולים שלוש שקיות וגיטרה בק"ש - כשאת כל שאר הדירה העפנו איתנו - בום. גשם. אנשים צועקים מבחוץ (לא נפטרנו מזה?!), ו..גשם. מטפטף. מנקה לי את האוטו.
אני בתל אביב. אנחנו, בתל אביב.
4.10.13 כמו שהיה צריך לקרות, אני בתל אביב. אז חסרים לסדר קצת חשבונות, להוסיף פה כסף שם כסף, להביא ספה + שולחן קפה + מזרן (!@@$%).. אבל אני בתל אביב.
*
הרגע הזה שאתה פותח את חצי הליטר גולדסטאר שקנית כמעט סתם. הרגע הזה שלא באמת חסמו אותך בחנייה, כלומר, כן, אבל כלום לא קרה, ואף אחד לא עושה כלום לאוטו, שיושב שם בכיף, ואני מניאק אם איזה פקח לא עבר שם פעם או פעמיים. הוא אותו הרגע שהבנת שהצידנית הצליחה להחזיק את האוכל טרי עד הערב, והמקרר, שהיו כ"כ הרבה פרנויות סביבו - נכנס סבבה ועובד אחלה בחלה שמחלה. ממש. הוא הרגע בו כל כלי המיטה הגיעו למקומם. הוא הרגע בו אין יותר שכנים רועשים מלמטה, אין יותר קריוקי נוראי. הוא הרגע בו אתה כבר מתחיל לזכור איך להגיע בשקט לאיזור שלך. הוא הרגע בו הכל נופל ומסתדר.
הוא המשך הרגע בו ירד גשם קצר, ומזכיר לך - בסופו של דבר, הכל די סבבה.
ואין מאושר ממני, קצת.
*
ופתאום הכל כ"כ קרוב.
ופתאום דברים קורים.
אז המנעול דפוק. אז אין הכי מקום לפנולפי. אז יש מלא עבודה וקצת קשה לתמרן, ומקום החניה שמול הבית הוא מעט אפרורי ובעייתי.
אבל,
פאק.
הכל באמת בסדר.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
