"וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃"
שימו לב לתְבִיר, הקו הקטן והנקודה (טוב, קשה לראות פה), הטעם המקראי, שמתחת לצמד המילים לך לך. מבחינה תחבירית אין לזה פשר מיידי הכרחי - זהו ציווי, ציווי לא מחייב תביר כעיקרון, שנהגה בד"כ בסלסול קל. כמו הרבה מקרים עם טעמים כסמנים מוזיקליים, גם כאן הסימול המוזיקלי כאן נותן את הטעם, את הקטע, את השטאנצ המגניב. לך לך. לך. העיקר תלך. העיקר ללכת. תמיד מהדהדת בי המנטרה הבודהיסטית הכ"כ חשובה, זו שמסיימת את סוטרת הלב - גאטה גאטה פאראגאטה פראסאטמגטה בודהי סוואה - ללכת ללכת עוד ללכת ללכת מעבר לגדה ולהגיע להארה, הללויה (סוג של).
כשמסתכלים על ספר בראשית, שלושת הפרשיות הראשונות למעשה מעידות על תהליך שאפשר להסתכל עליו בכל כיוון ובכל אופן. למן המיקרו לבין המאקרו, לבין הגדול והקטן, הרחב והצר. בריאה, הרס, התקדמות. טיוטה, מחיקה, עיצוב. משהו מתחיל, משהו מהדהד, משהו ממשיך. בראשית, נח, לך-לך. ומצחיק בעצם מה המילים מרמזות לנו - בראשית, התחלה; נח - מנוחה, איטיות, רוגע, שבעצם סביבו וסביב תיבתו הכל הרס ומבול ומוות והתחדשות; ולך לך- ההתקדמות הזו.
התקדמות שהיא לא רק התקדמות, היא לא רק הליכה אל עבר האור, היא כוללת עוד דברים.
לשון המדרש מספרת לנו על אברם, טרם הפך לאברהם, שמנפץ את האלילים של תרח אביו. ניפוץ האלילים הוא תהליך דינאמי, לא חד פעמי. כל פעם שאנחנו מתקדמים בחיינו, אנחנו מנפצים את האלילים שלנו. את השיעור הזה לימדני חבר טוב, שהתחיל דוקטורט בפילוסופיה (אחר כמובן תואר ראשון ושני בעניין), ופשוט פרש מהעסק והתחיל הנדסת מכונות. כיום מתחיל שנה שנייה בעסק. כשהוא מבין שנמאס לו. וזה בדיוק מה שעשה - ניפץ את אליליו בפעם הנוספת. מנציח את הדינמיות הזו - הדינמיות של החרטה, הדינמיות של ההליכה. ההדהוד של לך לך.
בכנס, בסופו של היום הראשון, נשארנו אני אסף, והמנכ"לית של עתי"ד והיו"ר של עתיד. במהלך שיחה עם אחת מהן אודות עתיד מקצועי ובחירה (בין 100% קליניקה לבין 100% אקדמיה ומה אפשר ומה כדאי ומה מה וכו' וכו'), היא הזכירה תמיד את האופציה הזו, האופציה של חרטה. חרטה כמשהו שתמיד שם, אופציה שתמיד אפשרית. ובהדהוד אחר אני נזכר באישה חולה, אחרת, חולה מאד - שאמרה לי פעם, שמבחינתה, תמיד אפשר להתאבד.
חופש הבחירה, והאשלייה החלקית (ובעצם לא האשליה - כמו שהכבלים עליה הם אשליה בפני עצמם) הזו שיש לך אינסוף צמתי בחירה, וכל שנייה משהו אחר מאותו אינסוף עלול לבוא ולהתגשם - הוא זה שמחזק את החרטה, מתחזק את הלמידה, ובעיקר - את ההליכה הזו.
לאחרונה רוחות הסער שבו לסעור סביב סוגיית דור ה-Y, הדור שלי, הדור האבוד. קיתונות של בכי, בילשוטים אקראיים, פוסטים זועמים, טורים נרגניים ועוד שלל התיאורים נכתבו על הדור הזה. התרופה הטובה ביותר שאני יכול לאחל לעצמי, כאחד שמתמודד כאחד האדם עם אותם אתגרים של הדור הספציפי הזה, הוא להמשיך ללכת. לזכור שלא חשוב אילו בחירות עשיתי, את רובן הגדול אני אוכל להושיב לאחור בצורה כזו או אחרת (שתעלה לי בזמן או בכסף, כמובן, קרוב לוודאי). אני תמיד יכול להסתובב, תמיד יכול לחזור, תמיד יכול להמשיך קדימה, אבל עדיף בהחלט שלא אעצור.
פשוט אמשיך ואלך. ללמוד משהו חדש, להתנסות במשהו אחר, לשבור לגמרי את הכיוון, לחשוב על דבר מכיוון אחר לגמרי. אבל כל עוד אזכור את שני הציווים מהפרשה הזו - ללכת, ולשבור את האלילים - קרוב לוודאי שאני אהיה בסדר בסופו של יום.
גיט שאבעס ובעיקר אהבה גדולה
תמיד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
