אני מצד אחד יודע ומצד שני לא כ"כ יודע על מה הכל מתבכיינים. מצד אחד יודע כי המצב הוא המצב והמציאות היא המציאות. ושפכו על זה יותר מדי הברות בזמן האחרון, אז אני לא אוסיף עוד סתם ואחזור על מה שחזרו. יש בעיה אקוטית, זה ידוע. בועות כאלו ואחרות. ובסופו של יום, מאקרוסקופית שמשליך על המיקרוסקופית, כולנו בבעיה עצומה.
אבל לא יודע מה עם כולם,
אני במוד השרדות מהשנייה שעזבתי את ההורים.
זה אולי מה שמשאיר אותי חי. זה, והעובדה שההורים כן עוזרים לפחות בתקופת הלימודים. אבל גם בלעדיהם, אני שורד. בדיוק כמו שקודם, בלעדיהם, שרדתי.
ובעצם קונספט ההשרדות היא התורה כולה. היא זו שמשאירה אותי אופטימי. כי היא מדללת לחלוטין גורמים אחרים מלבד ההשרדות כשלעצמה - אגו, כבוד, פרנסה שקשורה לאהבה/תואר/וואטאבר שלי - אלו מותרויות בשלב הזה. מותריות שלחלקן הגעתי, דרך נפוטיזם חסר בושה, מקריות, והרבה עבודה קשה. בעיקר דם.
העניין הוא פשוט. תדמם. נותנים לך - תיקח, תגיד תודה. תדמם עוד. אם צריך כסף - תשיג אותו - לא בשביל סופ"ש בברלין או ג'ינס בכיכר המדינה או עוד הזדמנות לשניצל בקפה נואר כדי להעלות לפייסוש ולאינסטוש. שים בצד. תלבש יד שנייה, או אווטלט. תתקמבן. תמשוך כל קשר אפשרי. ובעיקר תדמם, תירק דם, תזיע עד מוות. יש תקופות שבהם צריך לוותר על מה שאוהבים, לנשום עמוק, ולצלול פנימה. לשמור כמה שיותר בשחור. כשיש מספיק - להשקיע נכון. לא לברוח לעבר המוסכמויות החברתיות - לונדון לא מחכה לאף אחת אבל אם שריפה ענקית לא שרפה אותה וגם לא הגרמנים, כנראה שהיא תהיה שם. כנ"ל ברלין, כנ"ל תאילנד.
לא מקבלים אותך לשום עבודה? תמציא עבודה. לא מצליח העסק? נסה שוב. לא מוצא משהו בכיוון שלך? לך לכיוון אחר. אין לך נסיון? תפברק. אתה לא אוהב לשקר? תעוות אמיתות ותייפה. הקורות חיים ריקים? תאלתר דרך למלא אותם. תגרום להם להיות לא רלוונטיים. בסופו של דבר הערך היחיד שקריטי הוא השרדות שלך. הוא הוא העובדה שאתה עדיין חי, נושם, ואוכל משהו טוב בארוחת צהריים, ועדיף כזה שאתה מבשל לעצמך.
אם צריך - לוותר על תל אביב, או ירושלים, או כל עיר שלוקחת ממך יותר מאלפייה לשכ"ד, כשאתה חי עם עוד שני אנשים בערך.
קורה. יש תקופות כאלה.
כשאותי שואלים פנים מול פנים על דור הY ועד כמה אני אבוד, בטח למול העוולות של המקצוע שלי (לחכות ל*הגרלה* לסטאז', לחכות שההגרלה תתן לי איזו תוצאה, לחכות מינימום חצי שנה עד שנתיים וחצי להתחלת הסטאז', לסיים אותו אחרי חצי שנה כשאני לא מקבל שקל עליו אלא רק משלם עליו שנת לימודים, מחכה למבחן הסופי, ורק אז אני יכול להתחיל לעבוד בבתה"ח ובקופ"ח בשביל 40 ש"ח ברוטו לשעה בחצי משרה ו/או קצת יותר לשעה, רק בלי נסיעות תנאים ואם מבטלים לך אז אין כסף, בהתאמה) - אני אומר פשטות - "עזבו אותי ותנו לי לעבוד לעזאזל".
ההורים שלי חסרי קומבינות. חסרי קשרים וואטסואבר. כשכל החברים שלי עבדו בתור שקר כלשהו בתעשיות ברום, או בתור מזכירים באוני' או כל מיני דברים כאלה כשהייתי בן 17-18, לפני הצבא, גיליתי שאין לי דרך להכנס לשום מקום. שום מקום. אז ניסיתי לבד. פה ושם ושם ופה עד שמצאתי. והתחלתי. ואז התחלתי לפרסם את עצמי. אני יכול ללמד, הרי, אני אומר שאני יכול ללמד, אז מה אם אין לי נסיון. אז אין. אבל פסנתר אני יודע לנגן - ויש לי טאלנט ללמד - אז לימדתי. והתחלתי לעשות שיעורי ברמצווה עוד קודם? אז הרחבתי את תחום ההתערבות. וכו' וכו' וכו'. בלי עזרתם.
ככה למדתי את השיעור הראשון. כל דבר שאפשר לעשות, אפשר לסחור בו, כל דבר סחיר - אפשר להפוך לרווח. השאלה היא מה הרווח שלך ומה הרווח של האדם שצורך את מרכולתך.
אתה זה שאחראי על זה.
אבל בחוץ, בג'ונגל, בעיר, באספלט - אין רחמים ואין חוקים. יש רק הרבה מאד דם, הרבה מאד מרפקים, והרבה מאד ציפורניים.
והחכמה הגדולה היא לדמיין, לחשוב ואז לפעול כאילו אתה האריה הכי בן זונה ביער.
ולהלחם על זה.
לא חשוב מה עושים. תהיה פילוסוף, תהיה איש תקשורת, איש תוכן, מדען אטום, מסרכז אפנדרופים, מריץ ווסטרן בלוטים, מטפל סיני, מלצר, מסעדן, מפנה זבל, רוצח שכיר - תלחם עד עלפון וגם אז תמשיך.
בסוף מסתדרים.
בסוף מנצחים.
איכשהו.
אופטימיות.
אהבות עד ושבת ברכה
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
