בזמנו, היו ימים שכל מה שרציתי היה לברוח להרי צפת ולקבל את השבת ואת הנשמה היתירה מול השקיעה של שישי. סוג של מתגעגע לרגעים האלה שבעצם לא הגשמתי אותם. מצד שני, שלוש שנים הייתי באיזור הזה. ראיתי הרבה שקיעות. הן לא היו רומנטיות במיוחד. גם אלו של שישי. קצת צפונה מצפת, אמנם, אבל עדיין.
בדיוק כמו באגדות של רבי נחמן, אני מרגיש כמו אותה בת ציון גלמודה שברחה מהמלך והלכה לאיבוד. אני לגמרי שם, רוחנית, לאחרונה. באיבוד. שלושת השנים של תל חי הרחיקו אותי מהקהילה, והפגישו אותי בגורמים אורתודוקסיים מדי, ובמדע - תערובת שגורמת לך לברוח מהכל. אבל בארון הספרים בדירה התל אביבית התיקון קוראים, תלמוד, חמישה חומשים, שאריות דבר מלכות והכוזרי עדיין למעלה. בפלאפון ובטאבלט יש דבר מלכות ומה לא. בצד השני של הארון, אותו חוצץ מה שקיבלתי לבר-מצווה ומחזיק לי את התיקון, ניצבים ספר הטאו והדהאמפדה ושירת השורש של האמצע של נאגרג'ונה ועוד כמה דברים.
אבל הפוסטים האחרונים עדיין רלוונטיים. זה לא שאני קורא בהם.
פשוט עכשיו התחושה הזו של ריקנות רוחנית עוטפת ואופפת. ספציפית בשישי בערב, כשאני מעביר אותו עם חילונית שלא חיה מעולם א ביסלע יידישקייט. לא שאני מתגעגע לכלל הבלאגן, אמנם. אין לי כח אליו, להגיד את האמת, בטח לא בשבועות שאני מרצה פעמיים בשבוע בדרום, יום שלם מקריב לאל ושמו שיממון, וכל שאר הזמן משתדל לא להשתגע מדברים כאלו ואחרים. ובדרך כותב תסריט ומחזה בנפרד אז הכל טוב.
אבל כן. ארוחות שישי כשמדברים על מדרש או נותנים דבר תורה.
כן ללכת לקהילה עם כמה אנשים חביבים ולא רק עם אוכלוסיה שמבוגרת ממני בכמה דורות, כן להתכסות לבן, כן שזה יהיה קרוב אליי פיזית ולא יצריך אותי לנסוע לירושלים (או לגור שם) (איכס), או לבאר שבע (שם כבר אין לי כ"כ עם מי, מלבד כמה תלמידים לשעבר מתוקים לאללה אמנם) - וכן, לחזור לשיר את ידיד נפש במנגינות הישנות ואת לכו נרננה ואת לכה דודי. להרים לחיים לקידוש, ללמוד עם מישהו מדרש, ללמד בר/בתמצווה שוב.
כן כל הפרקטיקה הזו.
חיים שלמים שאני מתגעגע אליהם, טוב, לא חיים שלמים, אבל מרכיב כה קריטי. אימננטי ואני מתעלם ממנו בכ"ז.
הוי, טאטע, טאטע; או אמא, אמא. למה מתאמצים אנשים לתת לה' יתברך דמות גברית כשהוא מעל הבחבוש הדפקטיבי המגדרי הזה.
השבינו ה' ונשובה
חדש ימנו כקדם.
אהבות
שבת של שלום
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
