הכוונה לקונצנזוס של המוזיקה האיכותית, כביכול, או של אנשים שמתיימרים בצדק ולא בצדק להקשיב למוזיקה איכותית.
אין בכוונה לבטל את האיכות המוזיקלית של מי שאני הולך לפתוח עליו פה. איכות מוזיקלית היא סוג של אמפירית, ברמה כזו שתמיד המאזין והסובייקט הם השחקן העיקרי והדיעה היא זו שמנצחת, אבל באמת לא מעבר לזה.
ביטלס. מצטער. לא. הם בערך הלהקה הכי אובררייטד שיש מוזיקלית. כן, הבנתי, אפשר לעבוד מהשירים שלהם לבטהובן, ממש מופת הרמוני. לא. אני לא יכול להפריך או להכחיש את ההשפעה העצומה שהייתה להם על התרבות כלל וספציפית על המוזיקה, תרבות הפופ, התפתחות הרוק והרבה זבל נפלא אחר. סבבה, לא מפקפק בהיסטוריה, לא מפקפק כאמור בדברים שהם כמעט אמפיריים, כמו הצלחה, או העובדה שאנשים הרבה יותר מתוחכמים ממני כבר עשו להם אנליזות מעניינות יותר ממה שאני יודע לעשות. סבבה. קול. הכל טוב. אבל מצטער. לא מתחבר. מעבר לשירים כמו לוסי וגו', או ל"מעט עזרה מחבריי" או משהו כזה, אני לא מצליח לסבול את הלהקה. צר לי. לא. הקולות שלהם לא עושים לי טוב, ההפקה בנויה בצורה שלא עושה לי נעים, לא. לא אני. לא מתחבר. לא מצליח. בעע לי כשאניש ומע אותם. משמים לי כשאני שומע אותם.
בוב דילן/לאונרד כהן, וככלל, אינדי-פולק. אני שם את שתי האושיות הכ"כ שונות האלה יחד כי עם שניהם יש לי בעיה משותפת. לירית, הם משוררים מדהימים, שמשפיעים עליי אישית ומעבר לזה, אני לא מכיר הרבה יצורים חיים שמצליחים לירית להגיד עליהם מילה רעה, אחת. עד כדי כך, יש משוררים שפשוט מצליחים לגנוז חתיכה מהלב של כל אנוש וחי. סבבה. ואז מגיעה המוזיקה שלהם. לא. אני לא סובל פולק. כשראיתי את "בתוך לויאן דיוויס" רציתי לירות במישהו מבחינה מוזיקלית. לא סובל את זה גם שהתרבות הקלטית-אעלק הזו היגרה משום מה לפה. מה הקשר שלה לפה? פה מדבר. פה מזרח תיכון. פה אנשים מדברים ערבית, טורקית, עברית, קופטית, יוונית, מרוקאית אסלית. לא מדברים פה על המלכה מארי ועל thou art, 'morrow וכן הלאה. לא. חאלס. לא מעניין פה! אבל זה עניין אחר. אני אישית לא סובל את זה. עכשיו, לאונרד כהן הוא לא ממש יושב-עם-גיטרה-ומפוחית-ושר-על-אמריקה, הוא עושה דברים קצת יותר בנויים מזה ומעניינים יותר באופן כללי אבל מוזיקלית זה תמיד על ה4 רבעים האלה (טוב, כמעט תמיד, בסדר?!), עם תחושה של זקנה, וייאוש מוזיקלי, וקיצר, שום דבר לא מעניין. כנראה שככה זה כשגדלים בקונסרבטוריון. דברים שלא חושבים הרמונית משמימים.
פינק פלויד - אחרי דארק סייד, לא כולל. נבהיר. דארק סייד זו פאקינג יצירת מופת. רוב מה שנעשה קודם לכן -אדיר. קולע לי בול בהזייה. בא לי בטוב ברמות אחרות. אני מסוגל לשמוע שיר פופ כמו "ארנולד ליין" הלוך וחזור, אני מסוגל לשמוע את "היה זהיר עם הגרזן הזה, יבגני" אינסוף פעם, אני מסוגל לשמוע את "BIKE" הלוך ושוב רצוע ושוב כמה שרק אפשר, וכן הלאה. אני חולה על פינק פלויד המוקדם. אני מת על סיד בארט. הוא לוקח גיטרה, עושה את הפולק המחורבן שכולם עושים, רק כ"כ הזוי וכ"כ דפוק בשכל שזה.. שזה מבריק. באמת. אבל כל מה שנעשה אחריו ואחרי דארקסייד (כן, מודע לכך שהוא עזב הרב-ה לפני דארק סייד, לפחות 5 שנים אם לא יותר, ברור), פשוט משעמם. במיוחד ווייש יו. או החומה. החומה זה פשוט כאילו כל מי ששומע את זה סובל מתת תפקוד בשמיעת רוק איכותי בחייו. כל רוק. אלטרנטיבי, מתקדם, מגניב, לא מגניב, וואטאבר. כל רוק. זה אלבום רוק סבבה, הוא הגדיר כמה דברים - אכן, למרות שלא בחידוש מטורף, והקונספט של לקחת את הסכיזופרניה-מחלות-נפש-אחרות של ווטרס ולהקצין אותן, גם כן יופי טופי. בסרט האנימציה גם נהדרת. מסכים. מעבר לזה? OVERFUCKINGRATED! לעזאזל!
מטאליקה. אני בין המטאליסטים הבודדים היחידים שלא סובלים את הלהקה הזו. זכורה לי עוד אחת, דווקא בחורה מעניינת ויפיפייה, אי אז בכיתה י', שגם כן הייתה מטאליסטית, ולא סבלה את מטאליקה. יאיי. אני אישית התחלתי מטאל כהתפתחות מלשמוע נירוונה וגרין דיי תודות לאחותי; פאסט פורוורד לימי מחלה שהייתי שומע MTV בהם וגיליתי את סליפנוט ואת לימפ ביזקיט; ומשם חברים שהכירו לי את צ'ילדרן ואת נייטוויש. משם כבר למדתי בעצמי פחות או יותר, ותודה לך אימיול ותודה לך קאזה ז"ל. אבל את מטאליקה לא סבלתי. יש לי עד היום חיקוי מצחיק למדי ל"כיצד כל שיר של מטאליקה נשמע". זה בד"כ סולו גיטרה תחילתי או איזה משהו חביב בקלין, ממשיך לטט-טט-טה הט'ראשי הרגיל על פאקינג E (יש תווים אחרים בעולם הזה!! שמעתם על דרופ!? הא?! דאמיט גיטריסטים קצת פתיחות טקסטוראלית הרמונית אפשר?! אעעע! לעזאזל!), הרבה "יאעההה" וליריקה על אלכוהוליזם, סמים ומלחמה (יאללה יאללה אמריקאים, בואו לשדרות!), קצת דאבל באסים, וזהו. צר לי. לא מתחבר. אז כן, שירים כמו ONE ו FADE TO שוורצע הם בהחלט המנונים; גם FOR WHOM THE BELL TOLLS הוא בסה"כ שיר מגניב ללכת איתו מכות בכיתה ו', אבל לא מעבר. לא. לא מתחבר.
שלומי שבן.
את שלומי אהבתי, כי הוא אחי לפסנתר. ואחיי לפסנתר שותפים בכאבים הקטנים והגדולים של כל אחד שיוצא לדרך הזו מגיל קטן ועד גדול. בין אם זה כשאיזה משהו מתפקשש לך, אחרי 8 שעות אימון עליו; בין אם זה קונצרטים רועדים; בין אם זה אטיודים של צ'רני.. וכו'. גם הבדיחות הפרטיות שלו הקלאסיות הן נורא מצחיקות ונורא קולעות.
אבל אני לא סובל אותו. אותך, שלומי, אם אי פעם מסיבה מעוותת תקרא פה, אבל הי, זה בלוג, ואני יכול להתבכיין על זה כמה שאני רוצה.
אני לא סובל אותך שלומי, כי אתה מעביר את כל מה שגרוע בבלוז וכל מה שגרוע בחרא הפולקי, לפסנתר, והורס את כל מה שהכלי יודע לעשות. ומכל האנשים, אתה וואחד יודע מה הכלי הזה יודע לעשות.
אני לא סובל אותך שלומי, כי עד שאתה כן עושה שירים עם קצת יותר טכניקה ותחכום ואינטלגנציה רגשית, אתה עושה את זה פומפוזי. בטח בהופעות.
אני לא סובל אותך שלומי, כי הליריקה שלך מחורבנת, סלח לי. עוד יותר מעציב אותי שאני נזכר בפמניסטית רדיקלית, בין הרדיקליות יותר שאי פעם הכרתי, מריירת על הופעות שלך. כאילו סעמק, זה הומור זה, המיזוגניה הזאת? לא! מיזוגניה זה כמעט אף פעם לא מצחיק. לא כשמונטי פייתון עשו את זה (משהו שאני לא אסלח להם), ובטח גם לא כשאתה עשית את זה.
אני לא סובל אותך שלומי, כי החוסר בגרות שלך משפריץ לכל עבר מהמוזיקה. יכול להיות שבעולם האמיתי אתה ממש לא כזה. יכול להיותש בעולם האמיתי הזוגיות שלך עם זוגתך שתחייה נהדרת, ואתה שפוי ונחמד וחביב ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה. אין ספק. אבל הפרסונה המוזיקלית שלך גורמת לי לרצות להרדים אותך כמו כלב מוכה כלבת. אני זוכר בהופעה בצפון עם קרן אן ועם אבישי כהן, שהייתה תאכלס מעולה, למרות שאני לא מת על קרן אן (סימפטום האינדי הישראלי המפונפן) ושאבישי כהן היה יכול לקבל יותר נפח (מוזיקאי ענק..!), אבל ניגנת שם את השיר המחורבן שלך על איקאה. כאילו סעמק, מה, אתה מנסה לפנות לכל אוכלוסיית דושבאגלנדיה וסאחיסוויל? מה? מה הולך? וואו! איקאה! איזו מטאפורה לזה שהפסקת להיות כזה רווק הולל ועכשיו אתה אשכרה מתבגר ומבין משהו מהחיים שלך! יו! אדיר. לא. חאלס! סעמק!
גם כן, העובדה שכל שיר מוצג באותה צורה זהה, בעצם, שהפרפורמנס זהה - סעמק!
אולי זה אני המקונן על כל הפוטנציאל הזה. פסנתרן אדיר שמגיע למיינסטרים, בסה"כ עם רעיונות חביבים, אפויים למחצה, והרבה מושפעות מבנאליה נהדרת כמו לאונד כהן ובוב דילן וחנוך לוין. נכון, הייתי שמח אם הוא היה מאתגר את הציבור לדברים מעבר. את הציבור, את עצמו, את האמנות. כשאתה יודע לנגן פסנתר טוב אתה יכול לנצל את כתיבת השירים לאופנים אחרים, סעמק, אני יודע את הז ממקור ראשון ואני מתקרב לבוהן השמאלית של שבן כפסנתרן.
אבל כן שלומי, היה חמוד ששמעת את המוזיקה שלי במייספייס אי אז ב-2006 ואמרת שגם אתה מאד אוהב את הצרפתים.
אמנם זו הייתה הערה עקיפה ל"כנראה שממש לא עניינת אותי צרי", אבל זה מקובל לגמרי והכל טוב. עצם זה שהחזרת תשובה מראה שיש מצב שאתה אחלה בחלה.
חוץ מזה סעמק, טוב?!
(זועף)
יאללה ליומיים לחוצים בהם אשתדל שלא למות פעמיים
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
