השפיל, צורה מס' 7?

כלומר החג, כלומר המועד, כלומר יום זיכרון, כלומר אין לי כח להגיד על זה אפילו מילה אחת.

א. אני מאד מקווה שישתלם לי להיות נחמד לכ"כ הרבה אנשים שהופכים את עצמם צורה מאד פשוטה למנדנדים או פשוט שואבים ממני יותר מדי תשומת לב. אני נורא אינטרנסט בקטע הזה, כי, כמה מפתיע, זה מאד קשור למקצוע שלי, כלומר, האנשים ספציפית המנדנדים והנורא, נורא מעיקים - הם בקשר ישיר למקצוע שלי. חסר, פאקינג, להם, שלא יצא מזה כלום, אחרת אני אגבה כסף עבור "דמי נדנדת". מוכר במס.

ב. הופעה של צ'ילדרן לפני יומיים. אהח, מתק הנעורים המסתחרר לו מסביב, הגם שלא מעט מהקהל היה זקן כמותי. אבל עצם העובדה שהם פתחו עם סיקספאונדר, אמנם הסולו נשמע נוראי בגלל הסאונד המזעזע הקבוע של הבארבי (אין, זה לעולם לא יהיה טוב, מה לעשות). אבל למי איכפת. היה. זה העיקר. האנרגיות, התחושה, הכל. הכל היה נכון. לא מושלם כי אני בכ"ז לא מאוהב בלהקה וכל זאת לא היה לי ממש אנרגיה ללכת לפוגו, אבל למי איכפת. היה מה שהיה והיה נהדר. ובעיקר, חשתי שוב את עצמי בן 16. הרגשתי את עצמי צעיר כמו שלא הרגשתי את עצמי הרבה זמן. ביום יום, כשאני מכסה את עצמי עם אמהות צעירות ושאר ירקות, ועתה, אני מרגיש שוב מלא. זה נפלא.

ג. המנחה שלי הוא רשמית הכי אדיר עולם ואני מת עליו.

זהו לבינתיים

אהבות

צרי