כי זה מגניב יותר מלכתוב שני סמינריונים,
עוד עבודה כמו סמינרית, לתקן מצגת לפני סופית,
מבחן לספירניקים,
מצגת מהירה על ויטמינים B5679,
תרגומי מאמרים שאני לא יודע למה לקחתי על עצמי לעזאזל,
והמון דברים
אני מעדיף לכתוב על מוזיקה במקום, כי מוזיקה זה נהדר, וכבר כתבתי מלא פעמים מחשבות, ואולי אני חוזר על עצמי, אבל לא איכפת לי.
1. יש משהו נהדר באמנות באופן כללי, ובמוזיקה אני חש את זה מעבר לכל דבר אחר, כך שאין לי ודאי, דרך לאשש זאת כתצפית אמפירית וגם אין לי דרך לטעון דרך טיעונים לוגיים שמוזיקה עליונה על שאר האמנויות בהכרח; אבל, היכולת האנושית הזו, לקחת חושים - שהם בעצם אמצעי השרדות ותקשרות עם היקום הקרוב ולו רק על מנת להתאקלם לתוך סביבה ולהגדיל את סיכויי ההשרדות והרבייה - ולהרחיבם ולפתחם בצורה כזו ששוברת את התבנית האבולוציונית ולמעשה, יוצרת משהו חדש - משמעות, כמושג - היא כזו שאין מה לעשות, מוזיקה עושה בצורה היפה ביותר.
2. אני לא יודע למה זה. האם זה בגלל שכמו שטוענים, שהיא מפעילה יותר ויותר איזורים במוח מול שאר האמנויות? האם זה בגלל שאנחנו מחברים פתאום ממרה למשהו שאין לו מילים? יוצרים שפה למה שאין בו הברות ברורות? האם זה בגלל היכולת של מוזיקה לסבוב אותך גם כשאתה הולך, גם כשאתה מתעורר, גם כשאתה לא רוצה להתרכז בה? על ציור, ריקוד, שירה, פיסול, פרוזה - אתה צריך להתרכז. שיר לא יכול לעטוף אותך. הוא יכול להלך לך בשכל, וגם תמונה יכולה לרדוף אותך, אבל בפועל, אתה לא הולך עם משקפיים עליהם דבוקה הגרניקה או האסלה של דושאן או איזה שיר של פסואה שמולך. לא, אתה מהלך ואזניות רודפות אחריך ומרדיפות אחריך צלילים.
3. ואולי זה המימד הנוסף הזה של הרמוניה שכ"כ מהתל בי. כלומר, למדתי אמנות, לא כמו שלמדתי מוזיקה אבל למדתי אמנות. אני יכול להעריך קומפוזיציה, טכניקות מסויימות במכחול, אני יכול להעריך הבעה ואני יכול לנתח ולזיין את השכל, זה נטוע בי היטב. אני יכול לנתח שיר או להרגיש שיר או לחוות שיר או להיות שיר אבל משום מה, ואין לי דרך להביע את זה בטיעון או במילים, זה לא כמו להיות בהרמוניה או להבין את ההרמוניה. ואולי זה פיצול הקשב, מנת חלקו של כל פסנתרן - היכולת לחשוב בארבע קולות בו-זמנית, כנ"ל בניתוח המוזיקה - לנתח את המלודיה, את ההרמוניה, את התזמור והעיבוד והמילים בו"ז.
4. אני מחבר ושם לב. הויפסאנה שעשיתי בסופ"ש שעבר זהה לגמרי למה שקורה לי כשיש לי חצי שעה על פסנתר בשקט, ועדיף פסנתר כנף (סתם כי צליל וזה). אני מתמזג לתוך הכלום שהוא האינסוף שהוא הכלום שהוא האינסוף שהוא... וכו'. אתה מתמזג לא כי אתה רוצה, לא כי אתה בוחר - אלא כי אתה מתמזג. מעין טאוטולוגיה כזו, שהבחירה שלך בעצם להתחיל היא רק מצת, היא רק מעין מרווח פלאנק של בחירת "אני מתחיל" או "אני מנגן" ומשם זה כבר לא באמת אתה. אתה לא באמת מתאחד עם הפסנתר כי עדיין יש הבדלים, אבל אתה מומר בעל כורחך. אתה מומר ואתה הופך לכלום והופך לאינסוף. אתה פתאום לא מדבר אלא מוזיקה. הפועל הוא מעין sein שכזה, sind, הוות המוזיקה. אתה מוזיקה. אתה מתמזק. אתה מתנגן ומנגן בו"ז, אתה נגינה.
5. אני עוד לא מצליח להתפלפל כראוי. אם אור הוא צבע הוא מבע, אם צליל ותנודת אוויר היא תו היא מבע, הרי אין הבדל בין המבעים. ובכל זאת, אף על פי כן יש. איך נגדיר את ההבדל הזה? נוירונים אחרים? קשרים סינפטיים שונים לגמרי? נוירוטרנסמיטורים אחרים? חלבונים אחרים שמובטאים כשאני שומע דו דיאז או רואה את הצבע אדום? אם כך איך נסביר סינסתזה - שאשמע אדום או אראה דו דיאז מינור? מה גורם לשם? האם זה רק התבלבלות הסינפסה בה אני יכול לשלוט, תאורטית, באופן מוגבל, ע"י סוגסטיה - דרך למידה, כשם ששאר הקשרים הסינפטיים נקשרים?
6. מעניין, שיעור המוזיקאים החולים, שיעור המוזיקאים השמנים, שיעור המוזיקאים בעלי הפרעות מטבוליות ולא רק כאלו שמתו פשוט כי לא הייתה אנטיביוטיקה זמינה. מעניין איך כל המלחינים שאני שומע שהגיעו רחוק לגילם וחיו עד כ"כ הרבה זמן, ובאך, שהרחיק עד שנות ה90 שלו כשהוא היה אמור לפי התקופה שלו למות. האם מוזיקה היא סם חיים? עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, כמו התורה, כך היא? סוד כמוס, התנודות ההרמטיות אותן אפשר לנגד ולאחר ולהגביר וכן הלאה, כך גם הצלילים? האם מן הסודות לאריכות ימים חי ומתקיים ושריר לו בתוך האינסופיות הזו של הצליל?
7. עוד דרכים לטיפול דרך מוזיקה. חה. בסוף עוד יצא ממני משהו. תנודות הרמטיות, כן, למה לא, אפשר להרחיב על זה, בזמן אחר, במקום אחר. כן. להציג טיוטא של בדיוק מה שאני רוצה - להפוך את כל התפארת המוזיקלית, כלומר, לנצל אותה, לייבא אותה, לקחת אותה ולתת לה דרור על עולם שלם של טיפולים. מי יודע.
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
