מטבען, חוויות הן שרירותיות וחולפות, יש בזה תמיד מן המעודד, וכך היה.
טקס קבלת תארים, חוזרים לתל חי. הצפון כמו שהוא, נפלא ושקט ושגיב ונהדר ומת, מת לחלוטין כרגיל. אבל החומוס נהדר, והפינה בנחל נהדר, הגם שעברו בה בהמות וזיהמוה. בעצם בהמות זו מחמאה לנאלחים שטינפו שם את המקום הזה, לפחות כשבהמה מטנפת מקום היא משכילה להשאיר שם דשן מדשיא.
בכל מקרה, הכל נפלו על צוואר הכל, אנשים החמיאו על התספורת ההו-כה-היפסטרית שלי, וכן הלאה.
נועה עלתה להנחות את הטקס בשם הבוגרים. נועה היא בחורה מצחיקה ומיודדת אליי. ובכל זאת, בכל הנאום הארוך שלה, היא לא הזכירה אותי במילה. עכשיו, זה לא שהייתי דמות צללים בחוג - בשנה א' אני זה שארגנתי את *כולם* בסיכומים, שלי ושל טובים ממני; בשנה ב' וג' אני זה שפתחתי, תחזקתי, העמסתי, עדכנתי את הדרופבוקס. אני זה שארגנתי את ההפגנה של התזונאים והייתי הנציג, שלוש שנים ויותר, של המאבק לסטאז'. אני זה שארגנתי את המסיבת סיום. אני זה שתרגמתי את המאמרים החופרים בפסיכולוגיה במחיר הפסד, כדי שללחוצים יהיה קל יותר. ועוד הרבה דברים, קטנים וגדולים. נתתי דם והקזתי דם ובמקום זה הזכירו יצורים אחרים.
משהו בהתחלה, מאד מאד דקר לי על חוסר ההערכה הזו. נועה לא שנאה אותי, אם כבר, ההפך. אני חולה עליה. עדיין.
את האמת, בדיעבד, אם משהו 'אכזב' אותי בטקס, זה שזה היה יכול להיות הרבה יותר מצחיק. חבל. אבל כן היה נחמד לשמוע בדיחות על חשבוננו. מגיעות אפילו יותר.
ויצאתי משם עם תחושה של פאק. 3 שנים דיממתי בשביל האנשים האלה, אני ממשיך לדמם בשבילם עם הסטאז' ועם הקידום המקצועי בעתי"ד שאני מנסה לעזור איפה שאפשר ואעזור יותר אחרי הסטאז' - ואפילו תודה מזדיינת קטנה, לא ביקשתי תהלוכה - תודה קטנה ומוצנעת, לא יכלתי לקבל?
בהתחלה התעצבנתי, אבל נזכרתי שאסור להתעצבן מדברים שבאגו, ואלו לגמרי, לגמרי, לגמרי! דברים שבאגו.
ראשית, אני לא אמור לבקש הכרת תודה או הערצה על מה שאני עושה. עושים כי עושים כי עושים. לא צריך מעבר לזה. המעשים מדברים בזכות עצמם.
שנית, נועה כתבה את מה שהיא הרגישה וחוותה. ייתכן והיא פחות חוותה אותי. וזה בסדר. כל אדם חווה משהו אחר.
שלישית, בטאו טה צ'ינג מספרים לנו יפה ששליט שמדברים עליו כל הזמן הוא שליט רע; שליט שמדי פעם מדברים עליו הוא בינוני; אבל שליט שעושה ולא מורגש צורך לדבר עליו, כי דברים פשוט נעשים - הוא הטוב ביותר.
אני לא חש שליט החוג שלי, חלילה. גם לא שליט התזונאיות. עדיין לא בכ"א. מוהאאאההאהא.
מיד אחרי הטקס פגשתי בבן זוג של אחת הבחורות מהחוג שזהיתי. "איך לא קיבלת מצטיין?" הוא תהה. "אני!?" עניתי בטון הקבוע כששואלים אותי להצטיינות. "84.61 זה לא בדיוק ממוצע מצטיינים אתה יודע". "אבל זה היה נשמע ככה," הוא ענה, "מהשיחות עם מריה. צרי ככה וצרי ככה וצרי נתן לי פה ושם.."
אז כנראה שאם זה מגיע עד לבני זוג,
כנראה שבכ"ז באמת עשיתי משהו טוב איפשהו.
*
מיד אח"כ קיבלתי מסר מאחד מהמרצים-עמיתים שהשאלות שכתבתי למבחן של אחד הקורסים היו מתחת לכל ביקורת.
למה מי סופר אותך.
מיד אחרי שקיבלתי עוד הערכה מעולה מהתלמידים שלי מרידמן.
יס.
היה קצת מבאס אח"כ והאנרגיות שלי ירדו שאולה.
אבל חפיף.
כל החוויות מטבען שרירותיות וברות חלוף. גם זו וגם זו.
העיקר שהיה לי עכשיו עם נחל ובירה וחומוס לו בס.
העיקר שיש לי בתזוג אוהבת,
העיקר שבסופו של דבר דברים מתקדמים כמו שהם צריכים להתקדם.
וכן איכס עם כל הסלפי תואר האלה. בעעע.
מוות.
אהבותעד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
