מוות הוא זמן טוב להודות בהרבה דברים שקשה להודות בהם, ובעיקר בבית שלא זנחת לאנחות, אלא השארת במקומו כמו שהוא. השארת אותו קפוא בזמן מהרבה בחינות כי הבנת שסוף תקופה הוא סוף תקופה ואנשים נודדים ואנשים צומחים, אבל מוות הוא זמן טוב להודות בזה שלמרות הכל זרעים שראית נזרעים ולא הבנת את אשורם ולא ראית תכליתם ולא יכלת לחוש עד עמקי נשמתך את אשר בא ומתקרב - ובכן, היקום ירגיש אותם טוב ממך, היקום ינחיל אותם וכך הם יתקיימו בלעדיך, מעצמם. זרעים יצמחו לנבטים, נבטים לפרחים ואמירים.
לעיתים פרחי רוע, לעיתים פרחי שטן. ורדים שהם עשבים שוטים.
**
אני מנסה להזכר בפעם הראשונה שזה היה. גן ברוך. הימים הטובים. הוא הסתובב עם בחור אחר, שנעלם, מלפני הרבה זמן. האגדה מספרת על מי שהיה החבר הכי טוב שלו, יוני, פריק חובב סליפנוט (אז, בפעם הראשונה, אני זוכר אותו מנסה לחקות את קורי, הסולן, נכנס להופעה, וזועק את אחד השירים) - מסופר עליו שנעלם מהראדר ומכל העולם אחרי שקנה כמות אדירה של סמים ולא החזיר את הכסף לדילרים.
אם אתם שואלים אותי, הסיפור הוא שטות גמורה. אבל אולי אפשר לשמור את זה כמיתולוגיה. אולי עכשיו יוני, כמו שמספרים, באיזו עיר בקצה העולם, מתחבא מהבדואים. מה אני יודע.
אז לא ידעתי מה לחשוב עליו. הוא היה עוד דמות. עוד אדם. יותר ויותר יצא שדיברנו. אני לא זוכר את השיחות, לעזאזל. אני זוכר פעמיים שהיו מגניבות.
פעם אחת באיזה פארק, כשהוא מכין חתיכת ג'וינט, כשמהשמה, אז שרמוטת על, כיום אלוהים יודע מה (מדהים איך אנשים נמוגים ומתפוגגים) - מריירת עליו לגמרי, בזמנו, נדמה לי, ניסתה לגרום לי לקנא. אני לא באמת חושב את זה בעצם.
פעם אחרת בזמן ישיבה שונה לגמרי, אני חושב שזאת הפעם הראשונה שאי פעם שמעתי על קיומה של אקסיתי הקטינה, לפני שהיא הייתה שתוייה לגמרי, אני בדיוק סיימתי את בקבוק הברנדי שסימל את הדירה הראשונה שלי, דקה לפני שהתגייסתי. אני חושב שישבתי אז איתו, כן.
אני חושב שדיברנו.
מאז איכשהו שמרנו על קשר רופף.
אני זוכר אותו בא לקהילה למסיבה שאז עשיתי, כשהוא בדיוק התגייס, סיים טירונות. התלהב כ"כ מלהיות צהוב. אהב את זה. אהב להיות חלק ממשהו. אהב לפקד על אנשים, לתקתק, כן. זכרתי שגם אני בטירונות נהנתי מתקתוקים. איפשהו הזדהתי. אני זוכר אותו עוד מצביע על הקיא של החבר, ואיך לנקות אותו.
אלוהים אדירים איך ניקינו את המקום אז. אלוהים אדירים איך לא רצחו אותי על זה.
מילא.
**
אני לא יודע אם אני אגיע להלוויה של אמא שלו. הייתי בשבעה על אבא שלו, זה כן. הייתי בפעם הראשונה שהוא השתחרר משם, כשכל היד שלו שרוטה לחלוטין, חבולה. והוא מסתכל עליי במבט ריק, מבולבל, כמו שיכור שנעור משנתו ומנסה להזכר מה היה אתמול בלילה. רק שהוא לא היה שיכור וזה לא היה אתמול בלילה. כל מה שהוא זכר זה דלת זכוכית שנופצה ועצמו נכנס, מתהדר, מתהדק, לא מפסיק. רץ. שם, עם חלוק, מביט בכלום, מדבר כרגיל. טירוף הוא לא דבר צפוי במיוחד, ואם הייתי זקוק להמר מי מהאנשים אותם אני מכיר יזכה למדווה נפשי הוא לא היה מהראשונים. אבל כנראה שלהשאר על ספינה, צעיר פעור, כמה שבועות אחרי שאבא שלך עובר מהעולם הזה די בפתאומיות, כשכל חייך למדת סבל עוני והסתגלות לחיים של עולה חדש, ובכן, כנראה שדברים קורים. אבל את אלה לא ידעתי. על העוני למדתי רק אחרי השבעה.
זה לא שלא שמרנו על קשר, אבל לא היינו החברים הכי טובים. מדי פעם שמעתי ממנו, או שמעתי מחברים של חברים של. שמעתי מאחותו למעשה, כשנפגשנו במקרה, בתפילת יום הכיפורים. אלוהים, ההסמלה הברורה הזו, כה נבערת! כה ברורה! הייתי עוד צריך לשים לב לזה אז. מילא. שומעים ממנו בקטנות.
לפני כמה שבועות, חודשים בעצם, הוא ביקש ממני הלוואה מהירה. התחנן. קרובים בארגנטינה, אמר, סובלים. מהומות. מצב כלכלי על הפנים. אני צריך איזה 100$, רק כדי להחיות אותם, בבקשה ממך, בבקשה. הייתי בתקופה טובה, ומשהו כמו 300 שקל בשביל חבר שעבר מה שעבר נראה לי כמו תרומה, גג אם הוא יהנה מזה שיהנה. אחרי מסתבר שהוא רצה להחזיר לי. עוד השתעשעתי ברעיון שיחזיר לי כמה פרוטות כשאני אחזור שוב לעיר.
לפני כמה ימים הוא שלח הודעה. צריך לשבת איתך. אבל אני בתל אביב, אח יקר. נכון. אין אוטובוסים עכשיו, אתה צודק. טוב, פעם אחרת. אז פעם אחרת.
ואז זהו.
דממת אלחוט.
והבשורה הזו.
"ראית את החדשות?"
"כן, ראיתי שמישהו.."
"זה הוא."
שתיקה.
"לא. לא יכול להיות. איך..איך הגעת לזה בכלל איך את יכולה לחשוב דבר כזה.."
"זה השם שלו. בבניין לידו מתגוררת חברה משותפת. אתה זוכר."
"נכון."
"זוכר את זה מהמשטרה? מהחבורה שלו?"
"בטח."
"וידא שזה הוא. ותסתכל בהודעה בעיתונות."
זה השם שלו.
השם החדש שלו שהוא נתן לעצמו, אחרי ברית מילה.
לך תתמודד עם זה.
לך תתמודד עם זה שיש לך חבר שמצא את עצמו רוצח את אמא שלו בגיל 25.
**
"סכיזופרניה, אחי."
"לא פסיכוזה אחרת?"
"לא. טיפוסי לסכיזופרנים."
"טוב, אתה מבין באבנורמלית הרבה יותר ממני."
"יש מצב.."
"אתה פסיכולוג, דובשה, זה אני התזונאית."
"אולי."
"חרא של דבר."
"חרא. הוא מה10%"
"10%?"
"כן. 10% של סכיזופרנים שהם סכנה לציבור."
"ועכשיו קלטו את זה, הא?"
"כן. רק אחרי שהכל נעשה."
**
ובכלל לא דיברתי על הקללה שרובצת על החבורה שלהם. שחוץ ממנו שאכן קיבל את זה הכי גרוע, יש את זה שנכנס ויוצא מהפסיכיאטרי; יש את זה שהיה שם, וכשהשתחרר הפחיד אותי למוות; את זה שעבר גידול במוח ואיכשהו שרד את זה; את זה שמגיל כלום היה דפוק לחלוטין; את זה שפגשתי את אבא שלו ליד אמא שלי, כשששני ההורים שלנו מקבלים עירוי של כימותרפיה מחורבנת לדם; וכן הלאה. כל אחד והצרות שלו. אבל החבורה שלהם? לא יודע. מישהו כנראה עשה משהו ממש רע, או שסתם דברים יצאו.
אולי זה זמן טוב להתחיל לתכנן את הרומן או סדרת הטלוויזיה שכ"כ נדרשת כאן על כל מה שחוויתי בין גיל 15 ל18.
שליש או חצי מזה הבלוג הזה חווה. אולי יותר מחצי בעצם, שלושת רבעי הבלוג הזה ראה וחווה וכל מה שצריך זה איכשהו להעביר למילים.
אולי.
(אם מישהו קרא ואהב, יופי, אבל בבקשה, שלא כמו שקרה כמה פעמים - אני ממש לא רוצה שהקטע הזה יגיע למומלצים, אז בבקשה בלי המלצות. זה קטע אישי שאני רוצה לשתף למי שיגיע לפינה האינטימית הזו אבל אני לא רוצה לעשות פסטיבל מזה. זה באמת אירוע רע. רע מאד.)
אהבות
שנדע בשורות טובות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
