שונא תקופות שבירה.
נראה לי התקופה המחורבנת יותר שחוויתי מכל התקופות המחורבנות, כולל סוף שנה ב' עם תחושות הכשלון לאור ציונים מעפנים (שכמובן היה מאחוריי), או לא יודע, כל מיני תקופות אחרות, והרבה יוצא לי להתלונן פה.
נראה לי שעכשיו זו התקופה הכי גרועה.
בעיקר כי סטאז',
וקשיים כלכליים בגללו (הרי גם משלמים כסף וגם לא עובדים, לא פשוט במיוחד, גם אם באים עם חסכונות וגם אם עובדים באמצע),
לא מצליח להתקדם במחקר כבר חודשים,
ונדפק לגמרי מכל השאר.
אני לא מצליח להתקדם,
ובעיקר
שכחתי איך זה לנוח
שכחתי איךז ה להיות בחופש
למרות שאני יוצר לעצמי הרבה זמן פנוי (הנה, עכשיו) אני עדיין בתודעה כלואה,
ויודע שיש לי איך לצאת,
ומשום מה לא בוחר
לא יודע למה
אני יודע את כל התשובות, את כל התפתרונות, את כל מה שצריך לעשות
ובכל זאת, לא קל.
סעמק.
אפילו שכחתי איך לפרוק את זה.
רק להרגיש את הלחץ מתעמק בבטן כמו סרטן נורא,
וקצת אין לי איך
ואין מה
ואין מענה
אבל יש הרבה יותר מאור בקצה המנהרה,
סה"כ בא לי לחפור על זה.
להתלונן.
בשביל זה יש אינטרנט.
יהיה הרבה יותר ממדהים.
וכבר עכשיו די נפלא לי, כאילו, אני לא באמת יכול להתלונן כשיש הורים נפלאים שעוזרים, דירה נהדרת בתל אביב, בת זוג נהדרת, ושאני ממשיך את הרצף של ההתקדמות המקצועית שלי בעוד כמה כיוונים.
אני אפילו מטפל לא רע כבר עכשיו WHICH IS AWESOME.
אבל קשה לי קצת.
אז תודה, שאנדור הבלוג,
אני מרגיש שאני מחבק את עצמי ככה וזה כיף.
כי זה כל מה שאני צריך עכשיו.
את כל שאר הדברים אני יודע.
את כל הרציונליזציה ואיך לפתור את העסק, אני יודע.
הדרך הכי פשוטה לפתור בעיה היא פשוט להתנגש איתה, לאלתר, לעשות, עוברים.
ככה עברתי הרבה - אוטיסטים, צבא, תואר ראשון, תואר שני, סטטיסטיקה, חרא אחר.
הכל בסוף מסתדר.
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
