התחושה ההזוייה הזו שאתה בן 27 ואתה חי במעין חופש גדול שלא נגמר. לא ביולי, לא בדצמבר.
פעם אחרונה שזה קרה זה היה בצבא, פחות או יותר. כלומר, לפני. איזור ינואר-מרץ 2007 הייתה תקופה בה בדיוק פוטרתי מהקרנף אבל עדיין היה לי מספיק כסף בבנק כדי לתחזק את הדירה וחיים באופן כללי. היה ברנדי ו-וויסקי זולים בבית, היה אוכל במקרר, ואת האלפייה וקצת בשביל השכ"ד. מה צריך יותר מזה? לא היה צריך. ובאמת כך היה. אפילו הצלחתי לחיות בלי אינטרנט בדירה במשך כמה חודשים. מי היה מאמין.
מכל מקרה, זה היה אז.
היום, אחרי כמעט שני תארים, כמעט הכשרה גמורה בתזונה, ו-12 פרוייקטים שאני מעורב בהם ברמת מעורבות משתנה, אני במצב של רוויה מעניינת. כלומר, מספיק כסף בבנק שוב עם תזרים עתידי למספיק וצפי טוב להלאה. מספיק פרוייקטים ששכרם בצידם לכמה חודשים הקרובים, לפחות עד המבחן הממשלתי ומשם אפשרויות עבודה מתרחבות (בעיקר להכנס סופסוף לקופ"ח נורמלית, בתקווה למכבי).
אז החיים הם כמו חופש גדול ומוזר.
סופרפוזיציה של חופש.
הסיבה? אתה עדיין צריך לעבוד למחייה. אתה עדיין באשמה כלשהי - התזה לא זורמת, אתה לא לומד/נרשם למבחני מועד ב' המקוללים של איזה קורס וחצי שחסרים לך לתעודה, וכיוצב'. אתה לא עומד בדד ליינים.
אז מצד אחד - חופש מוחלט לקום באיזו שעה שבא לך ולעבוד כמה שבא לך על איזה נושא שבא לך פחות או יותר, ומצב שני - לחץ אינסופי ודד ליין שלעולם לא עומדים בו.
בסה"כ,
לא רע בכלל.
תחושה מעניינת לדעת שההורים וכולם טעו כל הזמן הזה, כצפוי, כי לא ידעו את העתיד, לא ידעו שאפשר להיות עצמאיים ולהתפרנס מבעבודה באחה"צ-ערב-לילה-לפנות-בוקר ולישון כמה שרוצים ואיך שרוצים, תחושה מעניינת לדעת שבסופו של דבר אף אחד לא יודע לנבא את העתיד ואף אחד לא יודע לתת לך ב-100% את הכלים. כלומר, בוודאי שהם ניסו לתת לי את התנאים הכי טובים להצלחה - לפחות ממה שהם מכירים - וזה בסדר. זה לא הדיון בכלל.
סתם הזוי. הזוי לגמרי.
שיהיה אחלה יום לכל.
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
