חברת הפקה חדשה דרשה שאקום מוקדם הרבה יותר מדי ואגיע הרבה יותר מדי מוקדם לכנס המזדרגג השנתי של העמותה. מאחר וזה סוג של בילט אין ברנטה החודשית שתאגיד-הרשע מספק לי, אני לא באמת בעמדה של לסרב. רק לרטון ולקלל את האחראים על זה שאין להם מושג מה הם עושים.
ההגעה אמנם הייתה יפה. הדרך לחניה הייתה רצופה בירקון בזריחה כאשר כלל השמיים כוסו בענני עצב כנראה על לכתו של פרס. נו מילא. זה באמת היה יפה.
הדרך גם הייתה נקייה יחסית. ווייז יודע לנווט אותי רחוק מאד מהפקקים.
היתרון בלהגיע מוקדם לכנסי דיאטניות זה שיש חניה קרוב ממש לכניסה של הכנס. זה היתרון היחיד, בדיוק.
כל שאר הדברים היו חסרון אחד מהדהד. כלומר, להגיע מוקדם, לראות את הכל מתרגשין ורוגשין ומכינים את הדוכן כשאצלי בסה"כ יש עמדה פשוטה למדי עם שני טאבלטים. וגם העמדה הזו הייתה מיותרת. וההוויה שלי שם. אבל נו, הברון מבקש - אז אני מתייצב. בכל זאת.
הכנס עצמו היה אפילו ריק ומתרוקן מקודמיו. אמנם כבר כל שקע מתחיל להיות זהה ככל שהשנים עוברות וגם ההליכה המוזרה מעט לחדר האוכל מתחילה להיות הגיונית יותר ויותר. אבל בסופו של דבר, דברים מתחילים להמאס עליך. הדיאטניות, אפילו החברות, השיח הרגיל על האפליקציה, וואטאבר. הכל הולך וחוזר על עצמו. המצחיק היה לראות את המדריכות סטאז' מבילינסון, בייחוד אלו שבסה"כ חיבבו אותי וזרמתי איתן טוב שפתאום מחמיצות בפניי פנים ומסתירות את איבתן כלפיי - רק כי הצלחתי להסתכסך בצורה מופתית עם שתיים מהן שלא היו שם בכלל. אני תוהה, האם זה רכילות ויישור קו? האם סתם אכלתי סרט? לא יודע. זה בעיקר משעשע אותי אם זה כך, ואם אני סתם אוכל סרט אז, אני סתם אוכל סרט. קורה.
ולפחות השארתי לבוך פתק הערצה ואהבה. נו.
האנשור וויסקי עשה לי פעם ראשונה אי פעם ממש לא סבבה. כלומר, מצד אחד, פירק לי את הצורה (330 קק"ל על 20 גר' חלבון עם 1.5 גר' HMB). בייחוד היה כיף להפתיע עם זה את הצוות של אוכלים ת'ראש. זה חמוד.
אבל ההשמנה הנהדרת מהכנס הזה היא דבר שאני צריך לחגוג יותר. כנ"ל גם את הקרנקופיה האנטי טבעונית שאני מרשה לעצמי מדי פעם. גם זה משהו. לא יודע מה אני מרגיש כלפי זה. כמו כן גם הייתה ישיבה טובה לפורום צעירים, למרות ה-DISDAIN שלי מלהמשיך להרים אותו ולעשות איתו דברים. קצת קשה לי, ככל שהזמן עובר, להתנדב במשהו שהוא לא מדעת ובעיקר לא מדע גדול בקטנה. אני הרבה יותר מדי נהנה מההתנדבויות רשת האלה וממדג"ב שזה בעצם משהו הרבה יותר גדול מרק התנדבות רשת, כמו שהגדיר את זה יפה המייסד הותיק, עופר - זה אירגון. וואחד אירגון. ובקרוב עמותה. אינשאללה.
היה כן נעים בכל זאת להפגש ב"מעריצות" וגם בדבר פירגון הזוי מגיא שלמון, מורי ורבי. כן. אכן יום אחד יהיה לי צבא של דיאטניות צעירות שאנהיג. יהיה מעניין.
איכשהו הצלחתי להרים את עצמי ולרוץ ולהבריז להם באיזור 3 ולצאת לירושלים. אלוקיי, כל, כביש, שנסעתי עליו היה עם איזשהו פקק. כולל הצדדיים המוזרים שווייז החליט להוציא אותי אליהם. אשכרה. כל. כביש. מה לעזאזל. אה נכון, מרכז הארץ בין 3 ל-5 בצהריים. בוודאי. מה שכן, הכיתה שיש לי בירושלים שווה כל נסיעה וכל טיפת דלק וכל שקל שיבוא מאוחר או לא יבוא בכלל. באמת.
היה מקסים.
העברנו אחלה שיעור על בריאטריה, כולל כמה שאלות לעניין. כמה נדיר זה שאלות לעניין. וכמה נדיר זה אנשים מחוץ לתזונה שמבינים את החשיבות של ההתערבות הרגשית ואת העשייה הרגשית כתנאי מקדים הכרחי להצלחה של הניתוח הזה.
אני שמח גם שהמצגות האלה להם גרמו לי לחזור לחומר ישן יחסית ולדון בדברים קצת יותר מדוייקים מחקרית מאשר מה שקורה לי עם המדריכי כושר ואחרים. יום אחד כשיהיה לי עצבים אני אחדש את כל המצגות האלה עם מאמרים כמו שצריך אבל זה דורש איזה חודש הכנה קדתחנית שאין לי באמת אף פעם ואין רצון.
השקיעה הייתה מרהיבה. כתבתי על זה אפילו שיר מהיר בבלוג שירה.
והשיבה הביתה לוותה ביום הראשון בו אין לי דודא רצינית לאלכוהול. אולי בגלל האנשור, או העייפות.
אבל המקטרת.
הוי
המקטרת.
כמו כן,
זה:
איזה מוזר זה לכתוב שוב פוסטים כמו בימים הטובים של מלפני עשור.
נו מילא.
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
