אני תוהה לעצמי על המעבר הזה של העשור הזה של ש"ע על השנים האלה. כל העשור הזה שהוא בעצם פחות או יותר שנות העשרים שלי, 2010-2020. פחות או יותר לקראת 2028/2029 אני כבר אסיים את העשור הזה ואתחיל את המסע שלי לעבר שנות ה-30, כשאני אחרי כמה מיילסטונס רציניים ופחות או יותר הגעתי לכמה מהאצ'יבמנסטס של חיים-בוגרים: שני תארים, מקצוע, קריירה סבבה לגמרי אין תלונות עם כמה מקומות קבועים, זוגיות מצויינת, דירה סבבה ואופציה תמיד לעקור לדירה משלנו בב"ש או משהו דומה לזה. השלב הבא לכאורה זה לפרוץ בגדול עם פרנסה יותר יציבה וילדים אבל שני הדברים האלה כנראה לא יקרו עוד הרבה זמן (ככה זה טיפול), וכנראה שאני אתחיל את המסע לעבר רבנות אז, אז.. כן.
מכל מקרה, זה לא העניין. הש"ע שיש בשורשי השנים האחרונות מכניס לי תמיד תהיה לגבי עשור שכל כולו ישועה בדרכים שונות, ואכן, תשע"ו הייתה אמורה להיות שנת תשועה רק שהיא לא הייתה כזו. היו בה התקדמויות - בשיעור נמוך יותר מהשנים הקודמות אבל אין צורך להרחיב את עצמי למקומות שאי אפשר. כן הוגשמו בה כמה חלומות - עוד מחקרים של VIS או EVIS איך שלא נקרא לזה התחילו; סופית אני מאחורי 3 סטרטאפי תזונה בצורה כזו או אחרת; וקפצתי מאד מהר לניהול במדע גדול בקטנה. פאקינג איי.
אבל לא הייתה שום ישועה.
את התואר ואת ההכשרה עוד לא סיימתי. את התואר אסיים רשמית בפברואר, אולי לפני אינשאללה אל רחים אל רחמני.
את ההכשרה אסיים במרץ סופית, ובאפריל אקבל את התעודה. כלומר, מבחן מזורגג. לא נורא. דווקא מגניב לעשות את זה לקראת האביב. יהיה חתיכת אביב השנה, ב2017.
אבל השנה, תשע"ז. לכאורה האותיות ע"ז מקושרות להרבה דברים לא חיוביים במיוחד - עזאזל, המלאך או המדבר או הקונספט. עזאל כשם של מלאכי חבלה אחרים ובכלל. עז. עזות. כמשהו שמתריס, כמשהו שנגד.
ובכן, אולי זו בדיוק תהיה השנה הזו. ואולי השנה הזו פשוט אגלה את כל מה שאני רוצה לגלות על עצמי - התעוזה הזו להתנגד לשגרה, להתנגד לאינרציה, להתנגד לנוחות ולהמשיך לפרוץ.
כבר עכשיו עם האוגדן הנחמד שעשיתי שמנסה לאגד את כל מה שאני רוצה לעשות ולתת מטרות להכל זה כבר קרה. הרבה יותר קל לי לצייר את זה על דף חלק מאשר לתכנן את זה בכל דרך אחרת.
אבל אני בטוח בעצמי.
ודברים נפלאים כבר קרו, ודברים נפלאים יקרו.
חזק חזק ונתחזק. שנתחזק ונתאמץ, ונהיה שרוים בכל האומץ שדרוש לעשות את כל זה
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
