השפיל, צורה מס' 7?

לבוא היום, בערב. ולא להגיד את הדברים שכ"כ

שנאתי להקשיב להם, פעם אחר פעם, מהרבה סוגים

של לשונות ופיות, ואפילו בשפות שונות

ומשונות.

אז הבטחת, והבטחת להקשיב ומי יודע אם הקשבת,

והבטחת להיות שם ומי יודע אם היית

מי יודע.

ולמרות שהבטחת כ"כ הרבה והפרת, ולמרות ששוב אני מרגיש

כי אי אפשר לברוח מזה -

שוב אני מרגיש שאין לך מושג בכלל עם מי את מדברת,

למרות, ולמרות

כן, למרות הכל,

מותר לי שוב להיות מאוהב.

פעם אחר פעם, אחר כל העצבים, וכל החושך

שהאנרגיות המרושעות הללו גורמות לי לחוש,

האור הזה, עצימת העיניים, ופתאום מפץ גדול

ויהי אור חדש על פניי

ואני מאוהב בך פעם אחר פעם.

אולי כי יש בי מן הרצון להאמין, שלא תשתני -

אבל תלמדי להקשיב.

ואולי כי יש בי מן הידיעה, שאת באמת מאוהבת בי,

ושאני יכול להאמין לזה, ולהיות רגוע - את מאוהבת, את מאוהבת, וזה בסדר.

כן, בסופו של דבר, בסופו של יום, זה בסדר.

זה קורה.

אז את קצת לא שולטת בעצמך. או בתגובות שלך. או בתפיסה שלך.

וזה בסדר. כי זה הסיכון כשמתאהבים במישהי שקטנה ממך, במעט שנים פיזיות,

אבל בהרבה דרכים ובהרבה מובנים, אולי יותר מדי שנים עוברים ביננו.

אבל את יודעת שזה לא משנה לי.

כי אני מאוהב בך.

ואני יודע שאת לא מתכוונת, ושאת עוד לא מבינה.

אני רק מקווה שלא תהיה פעם שלישית שאני אצטרך למלמל לעצמי במשך לילה שלם ובוקר שלם,

"איך היא העזה."

כי אז לא יהיה לי כיף כ"כ.