(אולי יום אחד זה יקרה - )
קם בבוקר. דירה שוב, האור מתעצל להגיע מהוילונות שבקושי מוצאים את עצמם פרושים. המחשב, מהלילה, מנגן על המערכת את הסימפוניה הראשונה של מאהלר. ברגע שאני מתעורר הראשונה מתחילה. 8:15 בבוקר, אני פוקח עיניים לאט לאט. מתעצל קצת, מתמתח.
מחבק אותה, מנשק. אולי אפילו קצת עושים כיף. ובעיקר מביטים אחד בשני. בוקר טוב. בוקר טוב.
בודק שהכל בסדר. המיטת מסאג'ים, הבר הביתי היפה, הפסנתר, האולפנון הקטן שבתוך הבית. כשכל הבראנז'ה לידנו, מתעוררת. כולם. בין אם זה האנשים ממיתר, בין אם זה האנשים מהקיבוצים, בין אם זה האנשים הישנים הטובים ואפילו רון צוק וכל החברייא הטובים. ברנז'ה אחת באותו איזור. אבל הדירה שלי היא הדירה שלי. והיא איתי. היא איתי, מתעוררת. קפה מגניב. ארוחת בוקר שאני מבשל. אתם יודעים, חביתה הזוייה, ואיזו פלצ'ינטה ממולאת בגבינה טעימה ומתוקה.
ואז הולך ללמוד. או לעבוד. גם היא. לעבוד, ללמוד. אם כבר מגיעים לעניין שיש דירה אז כבר סיימתי את ה3-4 שנים שלי ברפואה משלימה, ואני כבר הרי ברמן ומורה פרטי זה ימים ימימה. ואולי גם כבר סיימתי ללמוד הלחנה עם וולפה או עם אורי ברגמן או מה שמו, ואולי אפילו באקדמיה.
וכנראה שכבר כל הדיסקים יצאו. וכל ההופעות. וכל השירה שלי, ואולי הנובלות והמחזות התפרסמו. והכל פנאן בקהילה. כן, אולי אני הולך באמת לקהילה, להיות העוזר רכז של עדי. זה לא הרבה רווח, כן? זה אולי 4-6 אלף. אבל תוסיפו לזה שיעורים פרטיים, והמנחה ברמצווה הכללי, והברמנות, והמסאג'ים והרופאה משלימה בסטודיו הפרטי שפתוח, יחד עם כל העסק הביתי, מ4 בצהריים לערך (או 5)..עד הלילה.
ואולי כבר הייתי בחו"ל, כלומר, בשני האיזורים שאני רוצה לטייל בהם - להתחיל באירלנד, סקוטלנד, לונדון - לצרפת לכל חבל קוניאק ונורמנדי, פרי(ז) קצת, לעבור לאלזס-לורן, ל ה ת ר ח ק מ ב ל ג י ה , להגיע לקלן, מינכן, אולם, ברלין, כמה כפרים אוסטריים בווארים, אולי המולדת של מאהלר - צ'כיה והכפרים (וכמובן פראג) וחזרה לכל הערים מהתזמורת ומאמא בסרביה/סלובקיה/טרנסילבניה/הונגריה - בנסקה ביסטריצה, הומנה, סוביטצה, קושיצה, ברטיסלבה, סילדשומיו, סאטמר, קולושוואר, בודפשט.
לסיים בבודפשט. לחזור.
מה עושים שם חוץ מלטייל ? מברמנים. מנגנים. עושים טור עם הלהקה, או לבד. הולכים לקרני הרחוב ולומדים את מטבעות השפה ואת מטבעות המוזיקה. הנגנים בסביליה ובגרנדה ובאסטוריאס (עם תחרויות הסיידר). מנגני הפולקה ופולקסינגן, השאנסונים, וכמובן המוזיקה הקלטית. הכל.
אולי עוברים בקהילות. מבקשים קריאה. עוזרים קצת. משבצים ברכה.
נותנים כבוד.
ואז חוזרים.
ללמוד הנדסה כימית. או לעבוד בזה. או פרמקולוגיה. ולעבוד. לעבוד ולא להפסיק ללמוד, ללמוד, לשמור, לעשות.
ללכת לישון איתה. להרדם. אחרי שאני מברמן בעוד מסיבה/הופעה ביתית לכל החברייא עם כ ל השטויות שלנו.
ואולי מוצא מקום וקונה פסנתר כנף בייבי יד שנייה לחדר, שיהיה לי באמת לכתוב ולדמם בשקט על הדו דיאז מינור.
ולגדול.
לגדל. להיות.
להיות.
ולא להפסיק.
לא להפסיק.
נשאלתי בתגובות קודם, מה בעצם שונה אותה הפנטזיה האפשרית הזו (והיא אפשרית, כ"כ אפשרית) לבין המציאות היומית. בוא נתאר.
רוב הבקרים עוברים בלעדיה, אין מה לעשות. כולנו הרי עדיין חיים עם הורים. זה לא כמו בתקופה הזו, לפני שנה, שלא הייתי מעדכן פה כי הייתי בדירה. לא, היום, שנה בפז"ם, היא בבית עם אמא והאחים הקטנים ואני בבית לבד, מתעורר כל בוקר בין 6 ל7 בממוצע, בקושי פוקח את העיניים, שם מדים עילגים ומזיז את התחת לעב רהאוטובוסים, רץ אחריהם, נתקל ביבגני במקרה המעצבן או בפוצי במקרה הטוב, ונוסע, שעה, שעה וקצת - עד שמגיעים, בסביבות 8:20-8:40 מקסימום (!) לקסטינה, ומשם, בחסדי האל וה301, מגיעים איכשהו, מתישהו, לבסיס.
הכל בריצות, תפילות חרישות, ודאגה נצחית. כמובן שאם אתה מפספס את האוטובוס או מה, הקצינים החדשים לא יאמינו לך. זה הקטצ' במעבר מדור שעברתי. עכשיו אין מפקדים שמבינים, יש חולה סג"מת ויש אחת שיש לה שריטת משמעת, כמו רוב הרמד"יות. ואז מגיעים, בוקר טוב, ומתחילים לקבל מבול קטן של מיילים במקרה הרע או במקרה הטוב קצת, ובעיקר קריאות חוזרות ונשנות של "צרי" או טלפונים של ויטאלי של "צרייי" או משהו כזה, ועבודה, עבודה מפגרת, חשובה כ"כ - כ"כ - עד שביום רביעי נתקעתי עד 21:20 בגלל טבלה אחת, שעשיתי בה טעויות עילגות של ילד בכיתה ג' - כי מי האידיוט שנותן לצרי להתמודד עם טבלאות?! אני אמן, לעזאזל, אני ברמן, אני מורה, אני המון דברים, ה מ ו ן דברים אחרים, אני זונה מזורגגת ולא בנאדם שצריך לעשות טבלאות! אני אמנם פדנט, אבל לא בדברים כ" כמעצבנים וכ" כרפיטטיביים, כ"כ בלי דם, כ"כ בלי רגש, בלי יכולת צבע, בלי הרמוניה, בלי אידאה, בלי שום דבר מאחורה, מלבד ת ק צ י ב מ ז ו י י ן, אני לא בנאדם כזה!
אני לא!
אני לא!
אבל מצד שני, זה חשוב, ויש בזה מדי פעם קטעים מעניינים - בגלל שזה מהצד השני של המתרס, ומדי פעם יש את תחושת החשיבות, כמו שכתבתי עליה, אותה תחושה הזו שאתה כן אחראי, לא במישרין אמנם, על גורלות של בני אדם.
טוב, ככה זה צבא.
ככה זה.
עד 16:45 ברמה הרשמית. לפעמים פחות. לרוב זה בדיוק (!) 16:45 (אני באמת לא טוחן שעות, בינתיים, וגם אני לא אמור לרוב) - אבל כמו ביום רביעי, יש ימים שזה עד 21:20.
ואז שוב נסיעה. ושוב מזל בטרמפים או באוטובוס (שצריך עכשיו ללכת 5 דקות עד שמגיעים לתחנה ויותר מזה, בעצם, 300 מטר מזויינים) - ולחכות בקסטני ה, ולראות את השמש המדהימה שוקעת.
ולהגיע ב18:00. או 18:30. או 19:00. או משהו כזה.
ואז היום מתחיל.
ואז מתחילים ללמד.
או לנגן.
או להתנגן.
או לישון. ולהתעייף.
ולראות את הגוף קמל. ואת העיניים נכנסות לשקעים שלהן. ולפחד מהמחר לפעמים. כי לפעמים לך תדע איך הם יגיבו. ולך תדע מה יקרה.
ושילכו כולם להזדיין, הם לא מוזיקאים, הם לא אני, הם לא אותו צרי, ופאק איט- אני שווה משהו, ואולי עושה פי 20 ממה שהם בכלל מבינים.
אולי.
אסור לי לזלזל בהם. אבל גם אסור לי לזלזל בעצמי.
והטבלאות האלה, הקשקושים האלה, ההצבות האלה - אמנם אלו אנשים - אבל הם זלזול. כן, הם זלזול ביכולות שלי. שאת רובם, רובכם מכירים לא רע בכלל.
אבל כן, הרוב זה עצבים, עצבים על המערכת. שאני עדיין אתן לה.
עד שהיא תינק הכל ממני. ואני ארגיש שאין מה לתת.
ואז נעוף ממנה.
ובינתיים יש עוד מה לתת, אניחושב. כן, למה לא.
למה לא. ניתן. נתבזבז. נתלונן, זה הרי כיף להתלונן, כיף שיש משהו להתלונן.
אבל דעו לכם, שהתקוות מלמעלה לנצח יישארו.
ואני יודע שחלקן יתגשמו.
אם אני רק ארצה מספיק. ואתפלל קצת. ובעיקר אעשה בכיוון.
אם יש משהו שהצבא לימד אותי הוא שאם אתה רוצה שמשהו יתבצע תבצע אותו ובלי לשאול ובלי להתברבר ובלי לתרץ ובעצם בלי לדבר על זה בכלל.
לעשות.
וכשהדבר קורה, להגיד - קרה, ולהמשיך הלאה, בלי להתברבר, בלי לעצור. אין זמן, מה שקרא.
למרות שיש.
יש.
יש.
:)
שבת שלום,
אהבות,עולם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
