השפיל, צורה מס' 7?

לעיתים הם כן, לעיתים הם לא.

לקבל סטאז' באפריל 2016 בבית"הח ברזילי נניח, זה כשהם לעיתים הם לא; כשבינתיים סידרת לעצמך תואר שני, עבודה נוחה ברידמן עם אפיק התקדמות קטן וחביב ובעיקר אפיק הגדלת השפעה ואפשרות ללכת למקומות אחרים שצריכים מרצים לתזונה, כשאתה גר בת"א במיקום פיצוץ עם זוגתך - זה כשהם כן.

כשאתה מסתובב סנטר כשהכליות ודרכי השתן שלך מזכירים לך ששכחת לשתות מים בזמן האחרון יענתו אתה איזה פראניסט וגם כן לא אכלת כלום מהתרגשות שהכל יסתדר זה כשבהחלט הם לעיתים לא; כשאתה מוצא ספר להזמין, תמונות פספורט לעשות, מנעול לדלת לקנות ואפילו רבעיית סופגניות ומטען חלופי ללפטופ בדיוק בזמן ובמחיר קצת מופקע אבל פסדר, עובדים - זה כן.

כשאתה נכנס הביתה והחתול לא מפסיק ליילל ואתה מגלה שהדלת בקושי נסגרת,אחרי שהחלפת את המנעול, אתה רוצה לקלל ומבין שכנראה דברים לא הסתדרו הפעם; כשאתה מאלתר ומחליף קצת ברגע ומשתמש בכח ופחות במוח על הדלת הזאת והכל נסגר, כנראה שהם כן.

כשאתה מתיישב ושם תאורה נעימה ברקע וZero 7 ברקע, חושב עם מי ללכת לפאב למטה אם בכלל - אולי ללכת לבד ודי, ולהנות קצת מהעובדה שיש לך פאב מתחת לבית, כשאתה מבין שמחר יכול להיות שתקבל פטור ממשהו מאד מאד מזדיין, וגם אם לא אתה תעבור את זה בכיף; כשאתה מעלה שיר נוסף על כמה שת"א נוראית אבל בעצם טוב לך שם, ממש, ממש ממש טוב לך שם; כשאתה בסופו של יום מוצא את עצמך והכל בסדר, הכל הולך להיות בסדר, הכל סוג של בסדר, הכל בסה"כ מסתדר..

כנראה שהכל בסדר במובן מסויים.

העיקר יש סופגניות.

ואולי עוד מעט בירה.

אהבות

צרי

אני מצד אחד יודע ומצד שני לא כ"כ יודע על מה הכל מתבכיינים. מצד אחד יודע כי המצב הוא המצב והמציאות היא המציאות. ושפכו על זה יותר מדי הברות בזמן האחרון, אז אני לא אוסיף עוד סתם ואחזור על מה שחזרו. יש בעיה אקוטית, זה ידוע. בועות כאלו ואחרות. ובסופו של יום, מאקרוסקופית שמשליך על המיקרוסקופית, כולנו בבעיה עצומה.

אבל לא יודע מה עם כולם,

אני במוד השרדות מהשנייה שעזבתי את ההורים.

זה אולי מה שמשאיר אותי חי. זה, והעובדה שההורים כן עוזרים לפחות בתקופת הלימודים. אבל גם בלעדיהם, אני שורד. בדיוק כמו שקודם, בלעדיהם, שרדתי.

ובעצם קונספט ההשרדות היא התורה כולה. היא זו שמשאירה אותי אופטימי. כי היא מדללת לחלוטין גורמים אחרים מלבד ההשרדות כשלעצמה - אגו, כבוד, פרנסה שקשורה לאהבה/תואר/וואטאבר שלי - אלו מותרויות בשלב הזה. מותריות שלחלקן הגעתי, דרך נפוטיזם חסר בושה, מקריות, והרבה עבודה קשה. בעיקר דם.

העניין הוא פשוט. תדמם. נותנים לך - תיקח, תגיד תודה. תדמם עוד. אם צריך כסף - תשיג אותו - לא בשביל סופ"ש בברלין או ג'ינס בכיכר המדינה או עוד הזדמנות לשניצל בקפה נואר כדי להעלות לפייסוש ולאינסטוש. שים בצד. תלבש יד שנייה, או אווטלט. תתקמבן. תמשוך כל קשר אפשרי. ובעיקר תדמם, תירק דם, תזיע עד מוות. יש תקופות שבהם צריך לוותר על מה שאוהבים, לנשום עמוק, ולצלול פנימה. לשמור כמה שיותר בשחור. כשיש מספיק - להשקיע נכון. לא לברוח לעבר המוסכמויות החברתיות - לונדון לא מחכה לאף אחת אבל אם שריפה ענקית לא שרפה אותה וגם לא הגרמנים, כנראה שהיא תהיה שם. כנ"ל ברלין, כנ"ל תאילנד. 

לא מקבלים אותך לשום עבודה? תמציא עבודה. לא מצליח העסק? נסה שוב. לא מוצא משהו בכיוון שלך? לך לכיוון אחר. אין לך נסיון? תפברק. אתה לא אוהב לשקר? תעוות אמיתות ותייפה. הקורות חיים ריקים? תאלתר דרך למלא אותם. תגרום להם להיות לא רלוונטיים. בסופו של דבר הערך היחיד שקריטי הוא השרדות שלך. הוא הוא העובדה שאתה עדיין חי, נושם, ואוכל משהו טוב בארוחת צהריים, ועדיף כזה שאתה מבשל לעצמך.

אם צריך - לוותר על תל אביב, או ירושלים, או כל עיר שלוקחת ממך יותר מאלפייה לשכ"ד, כשאתה חי עם עוד שני אנשים בערך.

קורה. יש תקופות כאלה.

כשאותי שואלים פנים מול פנים על דור הY ועד כמה אני אבוד, בטח למול העוולות של המקצוע שלי (לחכות ל*הגרלה* לסטאז', לחכות שההגרלה תתן לי איזו תוצאה, לחכות מינימום חצי שנה עד שנתיים וחצי להתחלת הסטאז', לסיים אותו אחרי חצי שנה כשאני לא מקבל שקל עליו אלא רק משלם עליו שנת לימודים, מחכה למבחן הסופי, ורק אז אני יכול להתחיל לעבוד בבתה"ח ובקופ"ח בשביל 40 ש"ח ברוטו לשעה בחצי משרה ו/או קצת יותר לשעה, רק בלי נסיעות תנאים ואם מבטלים לך אז אין כסף, בהתאמה) - אני אומר פשטות - "עזבו אותי ותנו לי לעבוד לעזאזל".

ההורים שלי חסרי קומבינות. חסרי קשרים וואטסואבר. כשכל החברים שלי עבדו בתור שקר כלשהו בתעשיות ברום, או בתור מזכירים באוני' או כל מיני דברים כאלה כשהייתי בן 17-18, לפני הצבא, גיליתי שאין לי דרך להכנס לשום מקום. שום מקום. אז ניסיתי לבד. פה ושם ושם ופה עד שמצאתי. והתחלתי. ואז התחלתי לפרסם את עצמי. אני יכול ללמד, הרי, אני אומר שאני יכול ללמד, אז מה אם אין לי נסיון. אז אין. אבל פסנתר אני יודע לנגן - ויש לי טאלנט ללמד - אז לימדתי. והתחלתי לעשות שיעורי ברמצווה עוד קודם? אז הרחבתי את תחום ההתערבות. וכו' וכו' וכו'. בלי עזרתם.

ככה למדתי את השיעור הראשון. כל דבר שאפשר לעשות, אפשר לסחור בו, כל דבר סחיר - אפשר להפוך לרווח. השאלה היא מה הרווח שלך ומה הרווח של האדם שצורך את מרכולתך.

אתה זה שאחראי על זה.

אבל בחוץ, בג'ונגל, בעיר, באספלט  - אין רחמים ואין חוקים. יש רק הרבה מאד דם, הרבה מאד מרפקים, והרבה מאד ציפורניים.

והחכמה הגדולה היא לדמיין, לחשוב ואז לפעול כאילו אתה האריה הכי בן זונה ביער.

ולהלחם על זה.

לא חשוב מה עושים. תהיה פילוסוף, תהיה איש תקשורת, איש תוכן, מדען אטום, מסרכז אפנדרופים, מריץ ווסטרן בלוטים, מטפל סיני, מלצר, מסעדן, מפנה זבל, רוצח שכיר - תלחם עד עלפון וגם אז תמשיך.

בסוף מסתדרים.

בסוף מנצחים.

איכשהו.

אופטימיות.

אהבות עד ושבת ברכה

צרי

או, הצעה לטיול לאנשים שמכירים ולא מכירים.

או, הצעה לטיול לעצלנים שאוהבים לשתות ולשבת ולאכול.

מתאים לסטודנטים שיש להם פתאום אוטו ובא להם לנסוע לקצה העולם ואחותו הצולעת לבריחה מהמציאות.

לא מתאים למשפחות. לא מתאים למיטיבי לכת (כי זה ממש עצלני)

*

נוסעים לק"ש. דרך עדיפה - דרך כביש 6 / כביש 2 מגיעים ליקנעם, חותכים ימינה בתשבי, לכיוון טבריה, בשומרים ימינה, ישי שמאלה. ממשיכים, עוברים את המוביל, גולני ימינה לכיוון ק"ש. ממשיכים ישר בחרא של כביש שמשפצים, ממשיכים עוד, קדרים ימינה לק"ש.  וזהו, הגעתם.

ומכאן מתחילה הפנטזיה אותה אגשים עוד הרב-ה פעמים.

עדיף להתחיל בבוקר, ולהגיע לתחנה הראשונה באיזור 12:30~.

א. חומוס כדי לפוצץ את הבטן. ימינה לאיזור תעשייה דרום (פנייה שנייה ימינה מהכניסה), נכנסים לבלו בס. החומוס הטוב ביותר לדעתי באיזור הגליל העליון לפחות ממדגם כזה או אחר שעשיתי. מזמינים מה שבא, מומלץ המסבחה עם הטחינה, אפשר עם פטריות. לא להתפתות ולחשוב שהחומוס הגדול הוא קטן. הוא גדול. הוא מפוצץ. הוא כבד מ-א-ד. אבל סרג'יו מצחיק ויש קפה שחור און דה האוס בסוף.

ב. מתדלקים אתנול. דלת ליד חומוס הבלו-בס, מצויה החנות של מנשה, חנות האלכוהול האהובה מאד. מנשה עצמו חביב והזוי ונמצא שם מדי פעם. המחירים זולים כמו בכל סיטונאות זולה וחביבה, הכוללת בין השאר גלנליווט וטומינטול במחירים של 180~ ש"ח ל750 מ"ל (או אפילו ליטר) אם בא לכם וויסקי. ממליץ בחום להצטייד ב750 מ"ל של כנען/כנען-חיטה או כל דבר אחר שבא לכם ממדף הבירות הפנימי.

ג. בוחרים את נקודת הנחל האהובה עליכם. ואריץ כאן סריקה על המקומות:

- החצבני, בית הלל. פייבוריט שלי. נוסעים לבית הלל (ממשיכים על כביש 90 עד צומת המצודות/גיבור, ימינה. פנייה 3 בערך, בית הלל). שער צהוב בכניסה, חונים משמאל, שער פנימי מולכם. אתם צועדים, צועדים, פתאום רואים פרצה בגדר ושמאלה. הופה. נחל. שלום חצבני, שלום אתם. הנקודה האהובה עליי היא אי שם משמאל.

- החצבני, הגושרים. במקום לפנות ימינה לבית הלל, ממשיכים עוד, רואים את הימינה לגן הצפון (מלא אוכל באיזור, נחזור לשם בהמשך). ממשיכים אבל לא נכנסים למקום של האוכל. ממשיכים בדרך עפר עד שמגיעים לצומת, ימינה. חונים בשיחים כזה מימין. די נראה. נכנסים פנימה איפה שרואים שיש דרך לנחל. בד"כ צריך להמשיך קצת שמאלה כדי למצוא מקום לשבת בו.

- הבניאס, כפר סאלד. ממשיכים עוד על כביש 99, ולא פונים ימינה לא בבית הלל ולא בגושרים. אח"כ, לכיוון גדות. שמאלה כשרואים שלט חום לנבי יהודה. חור קטן בגדר משמאל, ויש נקודה קטנה לחושות חביבות.

- הבניאס, שדה נחמיה. בוא נחזור לכביש 90, כניסה לק"ש. ימינה אחרי הדרומי, ימינה לONE. במקום להכנס בכיכר הזו לONE, ממשיכים ישר לכיוון שדה נחמיה ועוד כמה מקומות אחרים. ישר ישר, עוברים גשר, עוברים את שדה נחמיה משמאל, עוברים את עמיר שיהיה משמאל.. ממשיכים. ליד כמה עצים יש דרך עפר. לוקחים ימינה. ממשיכים הרבה, ממשיכים שמאלה, ממשיכים עוד... ולפי השילוט, חונים. מלא חושות.

אני כמובן אוהב את הנקודה הראשונה.

לשם הולכים, מחפשים סלע, קושרים את הבירות לסלע בנחל שיהיו קפואות ונעימות/ פותחים את המשקאות.. ויאללה.

סתלבט בנחל.

והוו.

ד. פיכחים? סעו לקפה אי שם. ואין אי שם כמו.. החרמון. ממשיכים על 99 כמו מניאקים ומגיעים למסעדה לפי השילוט. כשאתם מגיעים לכיכר במסעדה, קחו ימינה עד שרואים את נידאל מימין. רשום בשלט. מלבד החומוס הסבבה שלו והלאבנה הנהדררר יש חנות עם קצת קפה שחור ובעיקר מלא בקלוואות זולות. מעורר ומקפיץ. אפשר  לחתוך ליער אודם בהמשך הכביש מימין (קצת נסיעה) ולהמשיך שם לפיקניק.

ה. המבצר/מאגר ליד מרגליות - עולים מכביש 90 הלאה לכיוון המכללה (תל חי), פונים שמאלה לכפר גלעדי וממשיכים עוד למעלה..עוד למעלה.. ופונים שמאלה למרגליות. ולפתע מימין פרצה ומבצר. בפנים יש גם מאגר אהוב.

ו. ערב - אין כמו פיצה ובירה  - אז שני מקומות מגניבים. הקוקיה בדפנה (כביש 99, שילוט). בזלת מהחבית, אולי היחידה בארץ. פיצה טרק מוכרים פיצה דקה נפלאה. פיצה אדירה אחרת - כולל הפיצה הטבעונית הטובה בארץ לדעתי -  בגן הצפון. נירו. ה-פיצה ה-טבעונית.

ז. והשתכרות הדדית - אפשרית בשני המקומות השקטים והאוהבים עליי. או בקרפיון השיכור בעמיר, ללא ספק בין הפאבים היותר-מוזנחים-למראה שאפשר לדמיין, אבל עם אחלה אחלה אחלה בירות (מישהו אמר דנסינג קאמל סטאוט?) ו-ווייב מצחיק; או בהנרייטה, בכפר סאלד, שם יש אביר וגולדסטאר, אבל האווירה שקטה וחביבה. לחובבי ג'אמים חופרים והופעות טובות למחצה תמיד יש את הפטריה בדן, ולחובבי מסיבות סטודנטים סבירות גג, תמיד יש את הדארמה ואת הבועה (או הפאבוס או איך שלא קוראים לחרטא הזו היום).

ח. והבוקר הלאה? - תמיד אפשר לחזור למקומות האלה או למצוא מקום אחר באיזור.

וזו כמובן רק התכנית הצנועה שלי.

לטיולים, יש כ"כ הרבה מסלולים באיזור, וכ"כ הרבה נסיעות לגולן שאפשר לעשות, או דרומה לאיזור אמירים, או דרומה לאיזור ראש פינה (בעצם זה לא כזה דרומה כמו דרום מערבה או מערב אבל בסדר). קיצר.

בצפון לא חסר דברים לעשות.

החומוס, האלכוהול, הנחל - אלו ללא ספק סימני ההיכר שלי, ודברים שאני אקח איתי עוד הרבה זמן. הנוף של מנרה שמהימים הראשונים בתל חי ניבט אליי ומזכיר לי כל הזמן מי ומה ומו קורה. 

אבל עכשיו הוא יישאר כגעגוע, כנוסטלגיה אמיתית. תל חי הייתה בשבילי כל מה ש12 שנות שלימוד לא הצליחו לעשות לי חברתית ונפשית. היא הייתה שילוב מדהים בין אקדמיה לבין בית לבין חמימות. ומקצועיות שאני שם לב אליה ככל שאני ממשיך כאן באוניברסיטה בת"א. היא תמיד תהיה אלמה מאטר מכובדת מאד.

וככה מקווה שתשאר.

יאללה להטריד מינית או לא מינית רכזות חוג.

ה' יעזור.

אהבותעד

צרי

"וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃"

שימו לב לתְבִיר, הקו הקטן והנקודה (טוב, קשה לראות פה), הטעם המקראי, שמתחת לצמד המילים לך לך. מבחינה תחבירית אין לזה פשר מיידי הכרחי - זהו ציווי, ציווי לא מחייב תביר כעיקרון, שנהגה בד"כ בסלסול קל. כמו הרבה מקרים עם טעמים כסמנים מוזיקליים, גם כאן הסימול המוזיקלי כאן נותן את הטעם, את הקטע, את השטאנצ המגניב. לך לך. לך. העיקר תלך. העיקר ללכת. תמיד מהדהדת בי המנטרה הבודהיסטית הכ"כ חשובה, זו שמסיימת את סוטרת הלב - גאטה גאטה פאראגאטה פראסאטמגטה בודהי סוואה - ללכת ללכת עוד ללכת ללכת מעבר לגדה ולהגיע להארה, הללויה (סוג של).

כשמסתכלים על ספר בראשית, שלושת הפרשיות הראשונות למעשה מעידות על תהליך שאפשר להסתכל עליו בכל כיוון ובכל אופן. למן המיקרו לבין המאקרו, לבין הגדול והקטן, הרחב והצר. בריאה, הרס, התקדמות. טיוטה, מחיקה, עיצוב. משהו מתחיל, משהו מהדהד, משהו ממשיך. בראשית, נח, לך-לך. ומצחיק בעצם מה המילים מרמזות לנו - בראשית, התחלה; נח - מנוחה, איטיות, רוגע, שבעצם סביבו וסביב תיבתו הכל הרס ומבול ומוות והתחדשות; ולך לך- ההתקדמות הזו. 

התקדמות שהיא לא רק התקדמות, היא לא רק הליכה אל עבר האור, היא כוללת עוד דברים.

לשון המדרש מספרת לנו על אברם, טרם הפך לאברהם, שמנפץ את האלילים של תרח אביו. ניפוץ האלילים הוא תהליך דינאמי, לא חד פעמי. כל פעם שאנחנו מתקדמים בחיינו, אנחנו מנפצים את האלילים שלנו. את השיעור הזה לימדני חבר טוב, שהתחיל דוקטורט בפילוסופיה (אחר כמובן תואר ראשון ושני בעניין), ופשוט פרש מהעסק והתחיל הנדסת מכונות. כיום מתחיל שנה שנייה בעסק. כשהוא מבין שנמאס לו. וזה בדיוק מה שעשה - ניפץ את אליליו בפעם הנוספת. מנציח את הדינמיות הזו - הדינמיות של החרטה, הדינמיות של ההליכה. ההדהוד של לך לך.

בכנס, בסופו של היום הראשון, נשארנו אני אסף, והמנכ"לית של עתי"ד והיו"ר של עתיד. במהלך שיחה עם אחת מהן אודות עתיד מקצועי ובחירה (בין 100% קליניקה לבין 100% אקדמיה ומה אפשר ומה כדאי ומה מה וכו' וכו'), היא הזכירה תמיד את האופציה הזו, האופציה של חרטה. חרטה כמשהו שתמיד שם, אופציה שתמיד אפשרית. ובהדהוד אחר אני נזכר באישה חולה, אחרת, חולה מאד - שאמרה לי פעם, שמבחינתה, תמיד אפשר להתאבד.

חופש הבחירה, והאשלייה החלקית (ובעצם לא האשליה - כמו שהכבלים עליה הם אשליה בפני עצמם) הזו שיש לך אינסוף צמתי בחירה, וכל שנייה משהו אחר מאותו אינסוף עלול לבוא ולהתגשם - הוא זה שמחזק את החרטה, מתחזק את הלמידה, ובעיקר - את ההליכה הזו.

לאחרונה רוחות הסער שבו לסעור סביב סוגיית דור ה-Y, הדור שלי, הדור האבוד. קיתונות של בכי, בילשוטים אקראיים, פוסטים זועמים, טורים נרגניים ועוד שלל התיאורים נכתבו על הדור הזה. התרופה הטובה ביותר שאני יכול לאחל לעצמי, כאחד שמתמודד כאחד האדם עם אותם אתגרים של הדור הספציפי הזה, הוא להמשיך ללכת. לזכור שלא חשוב אילו בחירות עשיתי, את רובן הגדול אני אוכל להושיב לאחור בצורה כזו או אחרת (שתעלה לי בזמן או בכסף, כמובן, קרוב לוודאי). אני תמיד יכול להסתובב, תמיד יכול לחזור, תמיד יכול להמשיך קדימה, אבל עדיף בהחלט שלא אעצור.

פשוט אמשיך ואלך. ללמוד משהו חדש, להתנסות במשהו אחר, לשבור לגמרי את הכיוון, לחשוב על דבר מכיוון אחר לגמרי. אבל כל עוד אזכור את שני הציווים מהפרשה הזו - ללכת, ולשבור את האלילים - קרוב לוודאי שאני אהיה בסדר בסופו של יום.

גיט שאבעס ובעיקר אהבה גדולה

תמיד

צרי