אז.
אפשר לכתוב את זה בתור רצף. רצף של גיל, רצף של אורות רחוב של אמצע הלילה, רצף של בירה זולה, חברים טובים, לקחת את האוטובוס האחרון מב"ש לת"א, לאכול את הזבל הזה שנקרא המאפים בשקל של התחנה מרכזית לקראת שבת, להלך בין הסמטאות עד שמגיעים ומחכים, ושותים עוד בירה, ועוד וודקה זולה, ואנשים כמוך או לא כמוך אבל דומים לך מכל הארץ מתאספים, והשעה מתאחרת, וקנית כרטיסים כבר קודם או שם, וגנבת קצת כסף מההורים כי אתה עוד לא עובד, אתה עוד כאילו בלחץ של התיכון שהוא בכלל לא לחץ, ואתה משחק שטויות עם שגיא ועם עמית ועם דניאל ועם כולם בעצם, ופוגש חברים מהרשת או לא מהרשת, ושותה עוד בירה, ומוצא עוד איזו פריקונית שאתה מכיר או הכרת או תכיר, והולך למגרש חנייה לעשות ילדים, ועושה שטויות, וריח הפוליוניל ושאר הפלסטיק, והאיפור הכבד, והביגוד מנוקס ומשאר חנויות הפריקים, והקריאות הרגילות, והדיבור על המטאל או על הדברים היותר יפים ובכלל, כל הסצינה הזו.
מטאל.
כמה שזה רחוק ממני.
4, 5 שנים אולי. מאז הספקתי לעבור מספיק. כרגע אני בכלל בפאזה שונה.
ובכלל, זו הפעם הראשונה שבאתי לבארבי עם מכונית. מי היה מאמין שאני אגיד את זה. והנה נס - אפילו לא הייתי צריך לחמוק למגרש החנייה של הבארבי, מיד מאחורה היו מקומות חנייה אפורים למדי וריקים. מספיק כדי לתת לפחות לכמה עשרות תל אביבים אוויר לנשימה בבוקר.
החיים יפים. אני בכלל לבוש קאסטרו וזארה. איזה פריק ואיזה נעליים.
דניאל ושגיא הצטרפו אחר זמן מה. בינתיים אני מביט. שוב האנשים המוזרים מחפשים פחיות או מה בין כל המון הפריקים. אני זוכר את אותה הפעם שהאיש עם הכובע עבר שם ושאל מי מופיע, ואמרו לו "בצפר." הוא אמר שהיום יום שישי, איך זה שיש בית ספר..?
הפעם זה היה יפה אפילו יותר. הלך שם איש אחד שהאישה המוזרה הכירה ושאלה אותו - "מה מחפש?"
"כסף, כסף מחפש."
כן, נשמע הגיוני. מעניין שאתה מחפש אותו ככה ברחוב. הוא בד"כ נמצא בבנק, או בכיסים של אנשים, או בפה של הקפיטליסטים-החזירים-או-מה. לא חסר. זה היה יפה.
שאר הדברים שראיתי הלוך רצוע ושוב, מהלכים לידי היו פחות. יותר מדי קעקועים, יותר מדי מלבושים בעלי פוזה ואופי מייחד עד כדי גיחוך, יותר מדי אמירה מוזרה שאני שואל את עצמי כל רגע מאי טעמא?
"אתה יודע, פעם זיינתי את הדברים האלה." אמרתי לדניאל באחד הרגעים אז.
שלושתינו, פעם במספיק הופעות מטאל, היום אחרי 3.5 ואולי יותר שנים שלא ראינו הופעה. שגיא כבר זרק את כל חולצות המטאל שלו, היום הוא בכלל קצין בקבע שהפסיק כמעט לגמרי לעשות מוזיקה ומתרכז כרגע גם ככה באלקטרוני; דניאל מברמן ושנה הבאה מתחיל תואר באחווה ואני כבר עמוק בסמסטר א' תל חי, תזונה. איזה חיים איזה. איזה זמנים איזה. כמה אקסיות, זיונים, אלכוהול, הקאות, כמעט מכות, קנאה, שנאה, קנטור, שפיכות דמים בפוגו, כמה שטויות וזכרונות מהעניין הזה. כמה.
כמה.
כמה.
ועכשיו.
רק להביט על זה דרך משקפי טימברלנד ולהגיד - היו ימים. היה טוב. היו שטויות. ועכשיו עוד יותר טוב.
מסתבר שפספסנו את 7% שימוש מוחי. לא היה משהו, אמרו, חרא הופעה. הגיוני.
אבל דילינג'ר.
אוי דילנג'ר.
הם היו מדהימים. כ"כ מדהימים. הם אפילו יותר טובים בלייב. לא האמנתי. באמת. זה היה מטורף. פסיכוזה מוחלטת, אורגיית אלימות וזיעת נעורים עם צרחנות אמריקנית ושבירות א-סימטריות שיגרמו לסטרווינסקי לאבד את ההכרה שלו. ובייחוד, הם נגנו את השירים הכבדים יותר. ויותר מזה. בשלב מסויים אמר לו גרג הסולן - "במיוחד בשבילכם, הנה שיר שלא ניגנו בערך..שנתיים מזדיינות. כשכלבים טובים עושים מעשים רעים."
למי שלא יודע, זה השיר האהוב עליי בכל העולם, שלהם. ואולי בין העשרה שירים הכי מוצלחים שאי פעם הופקו במטאל. אמנם במקור הוא מושר ע"י הגאון המוהר"ן שליט"א מייק פאטון, אבל גם מה שגרג עשה לא היה ממש רע. לא, למעשה זה היה מדהים. כששמעתי את השם של השיר קפצתי על שגיא וכמעט קרעתי לו את החולצה. התפרעתי שם כמו פסיכופט בחלק מהזמן. איבדתי בשיר הזה ובשירים שיותר הכרתי את ההכרה לגמרי. וכמובן חטפתי הרבה מרפקים ואגרופים, אבל על הזין. היה פאקינג מושלם.
סטליסט מדהים, 3-4 שירים בהדרן. וואו.
אולי ההופעה הכי טובה שהייתי בה.
אולי הדבר הכי טוב שראיתי, בא ישיר אחרי ההופעה המדהימה של גוגול כמעט מלפני שנה.
זה באסה ללכת להופעות פעם בשנה; זה מושלם שאלו הופעות כ"כ טובות כמו הללו.
ובאמת, הבארבי, הפריקים, הריח הבלתי נסבל של הסיגריות (שהפעם לא בתוך הפה שלי, בדמות הבל הפה של איזו אקראית), המטאל הכ"כ כבד והכ"כ דפוק בשכל, דניאל ושגיא.. אנדריי.. ואסף מהלימודים.. הכל כ"כ לא קשור. כ"כ נפלא.
והייתה הופעה מטורפת.
הזמזום באזניים ממשיך.
הזיכרונות ישתרעו להם לנצח. הבלוג הזה זוכר אותם טוב ממני. את אדי האלכוהול ועשן הסיגריות, את נוזלי הגוף והצעקות, את הקנאה והאהבה, את כל מה שהיה ולא יהיה עוד, אבל יתמשך לו ביקום אחר. אותם רגעים בהם האורות של הבארבי ממלאים אותך במשהו, משהו אחר, ואתה נטמע בקהל, מרים את היד עם שתי הקרניים למעלה וצועק משהו. במקרה שלי - Fly away, Fly away, Fly away.
תודה לכם, חבר'ה מתכנית הבריחה של ג'ון דילינג'ר. עשיתם הרבה יותר ממה שאתם חושבים לכ"כ הרבה אנשים. אני חושב שלרובכם שמור מקום בעולם הבא. ובאמת, באמת שחשבתי שרק שם אני אשמע שוב את השיר הזה על במה, או אולי כקאבר של כמה ילדים בני 15 מוכשרים למדי. אבל לא. זה אתם, באתם לת"א, ותמורת מחיר פתטי של 170 ש"ח עשיתם את זה כמעט במיוחד בשבילי. את ה-שיר, אולי הכי טוב שנוצר והולחן במטאל ובכלל במוזיקה - שיר פסיכוטי, עם כ"כ הרבה שבירות קצב והרמוניה שאני בכלל לא התחלתי לספור כמה תת קטעים יש לו, וכמה אלימות אך יופי הוא מחביא בתוכו. תבורכו. פשוט תבורכו.
*
וכאן תמה ונגמרת לה העלאת הזכרונות.
ולמען הפרוטוקול,
עוד 7 חודשים אני הולך להיות סופסוף דוד.
*
כ"כ אוהב אותך ותודה על סופ"ש נפלא.
*
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
