להתעורר בבוקר במיטה הזוגית הגדולה עם המזרן החדש שקנתה הדודה-שלא-שלי-אבל-מילא, שהוא הרבה יותר חזק. דירה קטנה יותר, ביתית יותר בכל זאת, אלוהים יודע איך. אולי כי התאורה שלה יותר נכונה. בכל אופן התארגנות בוקר סבירה. מול המראה חצי המוהוק שלי מזכיר שאני בהתחלה חדשה לגמרי, התחלה שכל כולה ערבוב של אינסוף צבעים. כבר אין קצוות רגילים ובדידים. אין פלוס ומינוס. זה לא ציר אחד, לא שניים, אלא אולי עשרים ואולי גוגול, ואולי מספר לא רציונלי בכלל. אני לא יודע.
כמות הדברים שאני מעורב בהם ופעיל בהם המשיכה באקספוננטליות הנפלאה שלה, עד כדי כך שקשה לי שלא להתמכר להוספה הזו. אבל בעיקר אני מתעסק בדברים שהופכים אותי רשמית לילד גדול.
פאקינג ילד גדול.
כמה קשה המושג הזה.
מצד אחד להתחייב לעוד תואר, טיפה יותר קשה ברמה שלו, טיפה יותר מאתגר אבל עם הרבה פחות זמן, רק שאת שאר הזמן אני מבלה בהרצאות. כלומר, אני מצד אחד סטודנט ומצד שני מרצה. מרצה. יש לי כיתה אחת של 15 חברייא וכיתה נוספת של בערך 21-23 חברייא. אלוהים אדירים. הם אשכרה באחריות שלי. ביום ראשון הזה הם אשכרה כתבו דברים שאמרתי - לא הכל, כי זה שיעור פתיחה זורמני שנועד לתת להם רקע ורעיונות. וגם אני שמח, שלא יכתבו בשיעורים שלי. שיקשיבו. אני לא רוצה להכתיב. אני רוצה לגרום להם לחשוב.
וזה היה מדהים. אני לא יודע מה היה הפידבק. מספיק אנשים פיהקו לי מול הפרצוף. לא ניקרו לי לפחות, וזה טוב. כנראה שאני עושה משהו שמחזיק אותם מעוניינים.
אבל אני מתמודד עם שאלות נוספות של ילד גדול. כמו איך לעזאזל לעשות תו חנייה כשלא בדיוק כתוב בחוזה שלי שאני רשום על הארנונה, ואיך לעזאזל אני מדפיס דברים כשאין לי מדפסת והמדפסות באוניברסיטה המחורבנת הזאת שונאות אותי. אה. וגם לא אישרו לי פטור בסוף על ביוסטטיסטיקה. יחרבדינם ושיחזירו את המקום הארור הזה חזרה לפלסטינים בצירוף "מי צריך את שייח' מוניס קחו ת'זבל המקולל הזה חזרה שלום תודה סליחה להתראות", לא לפני שמקום החנייה המקומבן שלי למעשה מקומבן אך ורק לסופ"שים ערבים, בהם המשרד לא עובד ואף אחד לא חונה שם.
אעהא.
יותר מדי.
לא רק מחקר שאני עוד צריך לחקור עליו על נושאים שונים לגמרי כשאני מוצא את עצמי עם חוקר שלא יודע מספיק באפידמיולוגיה ומקווה שמנחות משנה יורידו אותו לקרקע (ולמרות הכל חלק אחר שבי ממש רוצה שהאשליות שלו יהפכו להיות מציאות - ויש לנו כימיה ממש טובה) (ושנינו שונאים מישהי והיא היחידה שאנחנו באמת מצליחים לשנוא בעולם הזה) - אלא גם לעזור לארגן כנס או לפחות למשוך אליו מרצים - ובנוסף לכל זה להרים אתר למחקר הזה, כשאף אחד לא עונה לי במייל. תהיו יעילים לעזאזל!
נוסף לכך אני כן מתחיל טיפה להתעסק עם הסוציאליסטיםקומוניסטיםוואטאבר שמסתבר שמסבירים לי שמרצ זה לא שמאל מספיק, או בעצם לא שמאל בכלל. אני מבולבל למוות מכל הערבוביא האדיאולוגית הזו, אבל משום מה, יצאתי מחוזק ועם יותר רעיונות לגבי איך לעזאזל לפעול בגזרה שלי, שכן, אני לא מסתיר את זה - אני אינטרסנט מניאק כשזה מגיע לתחום הזה. כאילו, כן, ודאי, אני מבין שלאט לאט אני מגלה את עצמי כסוציאליסט (ובו זמנית מוקסם מהפתרונות הליברליים והליברטריאניים) במובן כזה או אחר - בטח כשאני יודע שמזיינים לי את הצורה במקצוע שלי, בטח כשאני יודע שבגישה אחרת מסוציאליזם אני לא אוכל להרשות לעצמי לטפל בכלל באנשים שהכי צריכים את הטיפול שאני מעניק. ולכן אני איתם, ולשם אני שואף. ואפילו כבר קיבלתי הכוונות נכונות.
יותר מדי דברים וערבוביא של צבעים. סופסוף עיר. סופסוף חיים. סופסוף סינמטק והפגנות ושופינג ודברים ליד הבית, לעיתים יקרים יותר לעיתים פחות. סופסוף פאב שכונתי פלצני עם בירות פלצניות וג'אז ושקט והיפסטרים זקנים וברמן חמוד שזורם איתי. סופסוף מערכת אוטובוסים שעובדת יחסית.
ובנושא שונה לגמרי.
חלומות מעורבבים על אין אונות, או יותר נכון, האפסות שבגירוי מיני בתת מודע שלי. חלמות שאמורים להיות רטובים הופכים במהרה לפארסה על מיניות. אני מוצא את עצמי בעצם משולל ממה שכביכול אני יכול להגדיר לעצמי כמיני. אלוהים אדירים. הרסיס האחרון מצרי השרמוטה, צרי היצרי, צרי של הבלוג הזה, עבר לגמרי טרנספורמציה לנושא העיקרי של הפוסט הזה.
אני פאקינג ילד גדול.
ומעבר לזה,
הרגע אתמול שסיימתי להרכיב את הספריה מאיקאה, ואת הכוננית טלוויזיה,
מביט בחלק ההפוך (כי אני ושלמות זה לא) שמוקדש עתה כולו לספרי שירה.
הכל כ"כ נכון.
ספה.
שולחן סלון.
טלוויזיה מחוברת ללפטופ.
ספריה מלאה בטוב טעם, גדולה יותר מהטלוויזיה, חזקה יותר.
הפריט הראשון ששמתי בספריה, כמו ברוב הספריות לאחרונה - הוא הספר תורה הקטן והלא-באמת-ספר שסבא כתב לכבוד הברמצווה (כמעט בטוח) של אחי הגדול מוש. אני נשאתי את זה.
כששמתי את זה - מלמלתי בשקט "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". שריד, איך אומרים, relic, למה שהייתי פעם, כשהיה לי יותר זמן ויותר רצון להתעסק ברמב"ם, תניא, תלמוד, רש"י, וכו'. עדיין יש לי את הכבוד שלי למורשת הזו, כשהיא ניצבת ראשונה בסדר.
אולי אני גם אחזור לתפילות בקהילה בבוגרשוב שממש לא רחוקה. לאמא שלי יש קשרים איתם, אז בכלל.
אולי.
יש כ"כ,
כ"כ הרבה מה לעשות,
כ"כ הרבה מה לעשות פה,
וכ"כ הרבה דברים טובים שנופלים עליי.
כי בסה"כ כל הלהיות ילד פאקינג גדול וזה.. בא לי בטוב.
כיף לי ללמוד תואר שני בגיל צעיר, כיף לי להרגיש שמתישהו זה יתשלם לי.
כיף לי לדעת שהמחקר שאני רוצה לעשות יוצא לפועל, ויצא לפועל, גם אם נהיה לגמרי מרוששים, חלומות יקרמו עור וגידים.
כיף לי ללמד. כיף לי כ"כ, כ"כ ללמד, זה הדבר השני שאני אוהב לעשות אחרי טיפול.
כיף לי לחיות עם זוגתי. גם אם המוג'ו שלי הלך להזדיין. פאק איט. יש לי דברים אחרים לעשות, ואני לעזאזל, עושה.
כיף קצת להיות ילד גדול, גם אם ביורוקרטיה זה דבר מעצבן וגם אם החיים יקרים כאן.
בסוף מתגברים על הכל.
אינשאללה נשמע בשורות טובות.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
