השפיל, צורה מס' 7?

...לכל הנטחנים, המפקדים, הבניזונות שטוחנים בקורס, האידיוטים שנשארו שבת כי לא סגרו תריס, וכל מי שמשום מה ממש לא אוהב את המילים "עוצר יציאות" ולו רק בגלל שזה נשמע יותר מדי גסטרואינטריולוגי.

לכל האנשים הטובים שיודעים מה זה פק"ל, מה זה מפק"צ, מה זה לעזאזל נשק-שישים-מעלות, ולמה לעזאזל קולה, איזולירבנד ונייר טואלט הם רק שלושה מהדברים היותר נחוצים ביקום הזה.

לכולכם, חברים, חיברתי שיר, שהוא נורא פשוט.

נא להתקע על אותו אקורד (ועדיף D, רה מז'ור) , ולשיר במונוטוניות!

צבא זה זין

צבא זה זין

צבא זה זין

צבא זה זין

צבא זה זין

צבא זה זין גדול!

(פה אמור לבוא קצין עם סולו מתוחכם שדומה לתקווה בו הוא מרצה לכולנו על חשיבותו של צבא סדיר וכן הלאה.)

אבל לא נקשיב לו!

כי...

סליחה, כי...

צבא זה זין!

צבא זה זין!

צבא זה זין!

צבא זה זין!

צבא זה זין!

צבא זה זין!

וכולנו נטחנים!

גם הג'ובניקים שבמז"י נטחנים! ג םהצפונים שבקרייה! גם ה5-9 לפעמים לא רואים בית, אבל בעיקר,

כולנו,

יחד!

צ-ב-א

ז-ה

ז-י-ן!

פיס.

צרי.

אתם יודעים, זה מן כזה אפקט.

למדנו אותו מאבותינו שישבו ב'שקט' עד שנכחדו קצת באדמות אירופה,

למדנו אותו גם מהאמריקאים, שנהנים מלהתרכז בשטות, בדברים ה"מגניבים", וגם מהאגו שלנו, שלימד אותנו שקודם אנחנו , אח"כ כל העולם.

בעצם בהרבה מקומות למדנו את זה. אולי גם שפצרנו את זה מתוך המדרש הידוע, ששואלים בו - אם אתה וחבר שלך נתקעים במדבר ויש מים שמספיקים רק לאדם אחד - את מי תשקה? ואומר רבי עקיבא- את עצמך. קודם עצמך, אח"כ העולם.

אבל אם אני יכול לצאת מהרחוב בשקט,

לעלות על אוטובוס בשקט,

לצאת לבסיס שלי בשקט,

לחזור מהבסיס שלי בשקט,

להגיע לבית בשקט,

לישון (אם הייתי בריא יותר) בשקט,

להתעורר בשקט, וחוזר חלילה,

אני חושב שהכל בסדר.

כן, הכל בסדר. ומלבד התלונות שלי, הפחדים, והדברים הקטנים שגם ככה את רובם אני מוציא פה כדי שלא אוציא ברובד המציאותי,

אולי גם אני מפנה אל עצמי את האצבע המאשימה,

ושואל -

למה אנחנו לא עושים דבר?

אומרים הספקנים שאם זה היה נופל על עיר גדולה, גוש-דן  קל וחומר, כבר מזמן לא הייתה עזה ולא היה בית חנון ולא כלום.

לא מאמין לזה.

לא מאמין לזה כי אנחנו עם כזה. אנחנו עם שאיכפת לו מהקפה של הבוקר, מהעבודה הקטנה, ומדברים כאלו, יותר מאשר חבל ארץ קטן שחוטף על הראש שלו.

וילדים קטנים שמאבדים רגליים.

אנחנו גם עם ששונא את עצמו, עם שיותר איכפת לו שעמים אחרים יחיו על החשבון שלו בזמן שהם יורקים על הבאר מהם הם שותים, עם ששונא את זה שהוא נלחם בעבור חייו ולא יכול פשוט למות בלי ייסורי מצפון.

והמוזר הוא שהתקשורת מנסה הפעם לעשות מאמץ או שניים, כל יום רק להראות כמה שהם סובלים. והמתים, והנפגעים, והפחד בעיניים שלהם.

.

את האמת חשבתי על מס' דברים שאני אוכל לעשות ממקומי - אבל אני לא יכול לעשות אותם במיידית. תפקידי לתרום למדינה בעזרת הכלום הקדוש, ובשארית הזמן הפנוי יש לי התחייבויות קודמות שאסור לי להרוס, ובריאות לשקם קצת, או לפחות להרגיע.

אבל אין ספק שכל יום שעובר,  הדחפים שלי לרוץ לשם, עם מטרה על הראש ולהגיד "גם אני חלק ממכם, אחים" - גוברים.

אבל בלי הרומנטיזם.

ברמה האמיתית.

אני כן יודע שבעתיד הקרוב אני הולך להתנדב איכשהו ולעשות שם משהו.

אני בוודאות יודע שאני אקליט באולפן שם בכוונה כדי להתריס, ואפרסם זאת ברבים, או לפחות בכמה שיותר. וכמובן, כדי לתמוך בעסקים בעיר הזו.

אני יודע שאם ואוכל, ואם קהל  היעד שם היה מקבל זאת הייתי מארגן הופעות משלי שם. אבל אני יודע שלצערי אין שם המון קהל יעד, לא לפחות כזה שאני מכיר.

מה אתם מתכוונים לעשות?

כל האהבה,צרי.

הידיעה המנחמת שלא חשוב מה יקרה הוא למעלה איתי.

הידיעה שאני עושה. הפנזין. התלמידים. המוזיקה. הכתיבה. הלמידה. הרצון. הנחישות.

הידיעה שאני צודק, כולם טועים, וגם אני טועה יחד עם כולם, אבל אני צודק, לא תמיד.

הידיעה שהיא אוהבת אותי.

ושאבא קורא כאן.

הידיעה שאני אאלץ לעשות בסופו של דבר, כמעט הכל בעצמי.

צריך להתחיל להתמכר למשקאות אנרגיה. ולגימלים. ובכלל לברוח כמה שיותר לאלקלואידים מעוררים.

(שוקל שימוש בקוקאין? נו, למה לא. סתם.)

הידיעה שאין לי צורך ממשי בבני אדם, רק באהבה שיש תמיד ובעשייה בלתי פוסקת.

לא להפסיק לתת. לעשות. לזכור. לא לפחד. לא חשוב כמה הכעס גדול. לא חשוב כמה העבר כאב. לא חשוב כמה טעויות נעשו. לא חשוב כמה טעויות יעשו בהמשך. על הזין. לא חשוב. להמשיך. להכנס בזה. שיעיפו אותי מהכל. שיפחידו אותי. שיגרשו אותי בכח. אני לא נותן לאף אחד להשקיט את מה שאני באמת עושה ואעשה.

ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.

ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.

ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.

ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.

ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.

ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.

ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.

(כמו תפילה. לא לשכוח. כמו מנטרה, לא להפסיק לחזור. גם בשעות שהגוף מתחיל להראות את אותות הסיום שלו, כשהTSH עדיין לא התאזן, כשהמוח לא מבין מה פתאום ההיסבריקום, מה פתאום הרעיונות, ומה יקרה אם אני לא אהיה קצינת חינוך, ומה לעזאזל קורה כאן. מה לעזאזל קורה כאן. לא לאבד שליטה. אני חזק מזה.

-סינגל - צ'ק.

-הופעה בקהילה, כולל הבדלה, ושכנוע האנשים שיש מה להשקיע בתור הופעות - צ'ק.

*

-פנזין. הורדתי OpenOffice. אלי, אם אתה קורא פה, בשבועיים הבאים זה כבר אצלך. לו"ז : חודש.

-פרסום עצמי. ראיון באשל הנשיא שבוע הבא. צריך לעשות פוטושוט, לנסות לעורר את המוזה שוב בבר. אלי! אם אתה קורא פה, יש מצב שאתה המשכת את פסייקואקטיב גם לשאר השירים והכל? (אני אשמח אם כן, אני לא אהרוג אותך אם לא). להתעקש על משה (הילה, תעזרי?) בנוגע לאתר אינטרנט. גם לפנזין. 88FM.

-לעזור לסספורטס עם יורק.

-הלוח של הענף (מתקדם. נשלח אימייל לראש הוצל"א ויבגני נרתם לעזור. עד סוף השבוע, אמור כבר להיות לא מעט דברים).

-ליקרים יחד עם אבא.

-לבשל לקטנה משהו.

*

In Progress:

-הפנזין. ראו לעיל.

-למצוא את דוריאן ולנגן איתו.

-הלהקות. שבוע הבא נעשה עוד חזרה עם The Appropriate Combination, בע"ה.

-התלמידי ברמצווה, והדברים מהקהילה, שזורמים, וברוך ה' זה לא רק על הראש שלי (אלא גם על עדי, שהיא מלכת עולם נטו).

*

חדשות טובות:

-מסתבר שההופעה הכניסה קצת כסף לקהילה. קצת, אבל הכניסה. מעודד.

-התלמידים במצב לא רע בכלל.

-העיצוב המלא של אין ביטווין יעלה לי 420$. אנשים, אנא עזרו לאמן שאתם שונאים וקנו קצת מהסינגל שלו, בחייאת, אני מוציא על זה חתיכת הרבה כסף.

*

חדשות רעות:

-לא הייתי כזה מרוצה מההופעה.

-אילן התלמיד מעצבן אותי.

-עייף לי, הבריאות דופקת, ואני צריך לישון, ובלי צבא לעזאזל.

*

ואיך כל זה משתלב עם זה שבתחילת אפריל אני מתחיל חצי שנה של היעלמות כללית והפיכתי לקצינת חינוך לעזאזל, אם ירצה ה'?

אהבת עולם,

צרי.