השפיל, צורה מס' 7?

כבר כמה שנים שאנחנו שישה מליון כאן.

אולי שבעה מליון כבר.

בוא נניח שאנחנו שישה מליון. כמו המספר ההוא, בין אם הוא מדוייק סטטיסטית או רחוק. זה לא משנה לי אם היו 5,4, או 6 מעמי שנספו, כן?

אמרנו בטקס היום קדיש יתום, כי כל אחד מאיתנו יתום שואה.

כל אחד מאיתנו אמר על כל נפש מדממת - קדיש, יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמא דברא...

אני מסתכל במראה ורואה דמות.

והיא לוחשת לי - Ich, mein lieben, ist dich.

זה עילג, אבל בעברית זה פשוט.

אני אתה.

אני אתה.

ואני לא יכול להשיב, אני לא יכול לדמוע, אני לא יכול להכות על המראה או לשרוט, ואני אפילו לא רוצה.

שנינו לא מחייכים או מגיבים. אין אנו עצובים או מלאי הלם.

זה כמעט כמו כל יום רגיל.

אני אתה.

ואולי כך גם כל אדם בישראל. מביט במראה, שולח אצבע, ואותו - הוא אחר, אותו הוא שנספה - שולח יד, שולח אצבע. דקה. שדופה. אולי אפילו שרופה.

*

אני את שלי עשיתי בעולם זה. אני את שלי נקמתי בצורר. לא רצחתי גרמני, אבל התגייסתי, אפילו אני הולך לעשות שבת, במעין סימבוליות - ביום השואה אני הולך לעמוד על המשמר, כמה קיקיוני שזה נשמע.

כלומר, אני את שלי למען משפחתי ולמען השאר עשיתי. התקיימתי. חייתי. עזרתי. ואני אמשיך לעשות. בין אם נמשיך בצבא, לא נמשיך בצבא, נראה מה יהיה.

המצפון שקט ואני נקמה חיה באלו שרצו שלא אתקיים. ואותי תמיד תעניין השנאה הגדולה של לא מעט אנשים לזה שאני ממשיך ודורך על הארץ, ממשיך ונושם, ממשיך ואוהב.

*

ועדיין לא רוצה לעשות מסע לפולין.

רק אולי להונגריה. סתם לדעת אילו עוד דברים מעורבבים לי בדם.

*

טוחן את השבת הזו.

שבת הבאה הולכת להיות מלחיצה.

תודה לכל מי שעוזר לי בעניין, או רוצה לעזור.

בואו, אגב, יהיה מגניב. פרסומות אחרי שאני חוזר מהשבת הזו.

ובינתיים..

אין לי כח לקלישאות.

אהבות עולם

(אני מאמין באמונה שלמה)

צרי.

כשהרב יחיאל היה הרב של הקהילה שלנו, אבא היה היו"ר (ואמא כיהנה בתור העוזרת הסודית שלו, יועצת הסתר, והמכשפה הראשית). יחיאל..היה רב שעשה המון דברים שהעלו לרוב חברי הועד, ולרוב חברי הקהילה עצמה, לא מעט סימני שאלה ולא כ"כ קטנים. הוא דיבר גם קצת מוזר. באופן כללי הוא היה בנאדם טוב, נחמד, ושלושת הבנים שלו היו די..חמודים. הם הכירו לי את מונטי פייטון כשחושבים על זה.

אחרי צהריים-ערב אחד אבא התקרב לארון משקאות והכין לעצמו מה שנראה כמו בלאק-ראשין נחמד או משהו כזה, קצת ליקר קפה עם פינה קולדה או מה. לא זוכר בדיוק מה זה היה. מתיישב, עם מבט כבד ושונה, ונוהם בקלות.

שאלתי מה קרה, וממתי הוא שותה באמצע שבוע בערב.

הוא ענה בפשטות - "לא קל להיות יו"ר."

כמה שבועות אח"כ, אחרי לא מעט צעקות של אמא ולא מעט שיחות תככים שלה עם כל העולם ואישתו, הועד החליט לסיים את החוזה ולא לחדש אותו עם יחיאל.

אין לי מושג מה נסגר איתם.

*

ועכשיו תורי להרגיש כך.

בלי הבלאק-ראשין, בלי הפינה קולדה. למרות שנותר לי עדיין הוויסקי סאוור המגניב.

עכשיו אני זה שצריך לעשות את ההחלטות שלי.

שיהיה לכולנו בהצלחה.

אהבות,

צרי.

אין זה כתב הגנה כלשהו. כמובן שהוא מושפע מהעובדה שהרגע ראיתי את הסרט תעודה הדי-מצויין על כל הסצינה העולמית (כולל סיקור מצויין על קאניבל קורפס והחברייא מנורווגיה) - אבל הסיבה האמיתית שאני מעלה על זה פוסט עתה נעוצה בעובדה שכבר שנים טובות שאני שייך, בדרך עקיפה או ישירה לסצינה הזו, ולמעשה חייב לה, בין בזכות התרבות או המוזיקה שהיא מייצגת, לא מעט מהאישיות שעוצבה למה שאני כיום. והעובדה היא שאני אמשיך להאזין או להיות קשור, אפילו בעקיפין לתרבות הזו, כנראה גם כשאזדקן עוד יותר מהגיל המופלג-למדי שהגעתי אליו. על כן, המסמך הבא הוא בסה"כ ניסיון מול עצמי לנסות ולהסביר לעצמי טוב טוב, מה הקשר, מה הפשר, בירה נשר.

קשר ראשוני - מוזיקה

אין לי כח ואין טעם להתחיל לטרוח ולספר מהי הסצינה ומהי המוזיקה. אם תרצו, גשו שמאלה והביטו ברשימת הלהקות, החלק הארי מבינהן הוא מטאלי להחריד, בעיקר מהזן היותר מתוחכם (דת', מאט'קור, טכניקל, פרוגרסיב, אוונגארד), השאר משטויות דומות ואפילו דברים שהם בערך מטאל אבל לא (מטאלקור, סקרימו, ווירדקור-או-שטויות-דומות). מה הקשר שלי לסצינה? דפדפו בין פוסטי הבלוג לאורך השנים. תמצאו שם עדויות מרתקות לישיבות של אנשים שמגדירים את עצמים מטאליסטים ברחבי הפארקים והפאבים, תמצאו תעודה להופעות ולביקורות מרתקות עליהן (כולל ריקודי היפהופ בחלקם, עד היום עצוב לי שלא תיעדו את הריקוד המתועב של Soul-ja בוי שעשינו בהופעות האחרונות).

בוא נאמר שמטאל זו מוזיקה כבדה מאד מבוססת דיסטורשנים. תהיה אפילו סקירה מוזיקלית מקצועית על הקונספטים ההרמוניים, הצורניים, והעקרוניים של הז'אנר מאוחר יותר. אגב, מי שלא מגדיר עצמו כמוזיקאי זיין שכל כמותי, מוזמן לקפוץ מעל החלק הזה.

אז מה אמרנו. קשר ראשוני.

התחיל באחד מהימים בכיתה ז' שהייתי חולה אנוש בהם. רוב כיתה ז' (הבלוג לא היה קיים אז, אמנם) העברתי בבית, שם למדתי שאני יכול לכתוב פרוזה, לאלתר, שם למדתי שאני אוהב לישון ושאני שונא את המערכת באופן כללי, כי מערכות לא נוהגות לתת לך הרבה. זיפזתי בMTV. מאז כיתה ד' ועד כיתה ח' הייתי צופה נלהב, כשאני מחפש דברים חדשים כדי לרענן בהם את הטעם שלי. תוך כדי כך, נתקלתי בקליפים של קורן, סליפנוט, ולהקות דומות. כיום אני לא מעריץ גדול של השירים האלה, אבל אז הם..נתנו בי נפח. נתנו לי פתאום אוויר לנשום. בום מטורף שכזה. צמרור שיערות. לא ידעתי מאיפה זה בא, וחשבתי שהשירים האלה קשים להחריד (אז לא פיתחתי שמיעה אבסולוטית וטכניקה טובה) כמוזיקאי (הרי על הפסנתר אני מנגן מכיתה ב'), ואמרתי לעצמי -וואו. זה משהו חדש.

נפלאות הכיוונון גיטרה לדרופ B ופחות מזה. חה.

התחלתי לשמוע יותר. שאלתי אנשים קרובים ואחרים, מי שאלה לא היו על להקות כאלו ואחרות. כך נחשפתי ללהקות אחרות שאני שומע פחות ויותר - Children of Bodom, Nightwish, Mayhem , Marduk, Gorgoroth ושאר הדברים שבאים מסקנדינביה. לקחו כמה שנים טובות וזה התפתח - בסביבות כיתה ט'-י' היו אלו Orphaned Land היהודונים ו-Dream Theater הפלצניים ששבו את דמיוני ושלהבו את חלומותיי, התקדם ל -Death ולכל הז'אנר עד שזה הסתיים בתאוות העכשוויות - הערצה חולנית ל-Meshuggah, The Dillinger Escape Plan, Dissonant, Textures, Fantomas ושאר הדברים שנשמעים טוב או פשוט דופקים את השכל.

ושאני יכול לזיין עליהם, שעות, את השכל, למה הם כ"כ טובים.

קשר ראשוני - סצינה

לסצינה התברגתי בעיקר בין י' ויא', בעיקר עם החברייא ההפוכניקים, בעיקר בזכות שגיא הרוסי (הבנאדם הכי טוב ביקום הזה) ועמית הדפוק (ראש-מטאטא, אילו ימים). בעיקר בזכות מורן, שכולם יודעים שהסינית הזו אחראית על כ"כ הרבה דברים טובים שלמדתי וידעתי.

שגיא הכיר לא מעט אנשים, עמית פחות ,אני התחלתי לא ממש עם הרבה היכרות.

מורן הכירה את כל הסצינה כשאני הייתי בן 15-16. היא הייתה בת 19. היא הכירה את כולם, תודות לעובדה שאת גיל ההתבגרות שלה היא עברה בלברוח מבית הספר ולשרוץ במקומות כאלו ואחרים. לא סתם, היא עשתה עוד מליון דברים אחרים, היא הייתה..וואו. היא עדיין. אבל זה לא העניין.

העניין שאז היא הכירה לי את השמות. את האנשים ששורצים במוסד. חלק מחברי להקות.

תוך כמה זמן גם אני הכרתי אותם בעצמי. או סתם זרמתי והכרתי.

ולפתע פתאום כבר מגיעים הימים שאתה הולך להופעה מחוץ לעיר ואנשים אקראיים יודעים מי אתה ואומרים לך שלום. למעשה, בגלל ובזכות ישרא' זה אפילו קרה ממש על ההתחלה. מאחר ורוב קוראי הבלוג התחלפו מאז שרשמתי פעם אחרונה את תקרית "ההופעה הראשונה והבלוג הזה", אני אאזכר אותה שוב:

היה זה חורף מטורף (בו למדתי מה זה בלאקאווט מאלכוהול לראשונה), ליד הבארבי תל אביב. אני , שגיא ועמית נכנסים לקיוסק הידוע שנמצא בסמוך לבארבי-קולטורה-מוסדישן-המקוםשהיההאסיילום-וכד'. קבוצה של בנות פריקיות אחרות כמותינו כבר במקום, מדסקסות בינהן על משהו כזה ואחר.

"וואי, שגיא, מה אנחנו קונים?", "את הוודקה הזו והזו." "למה לא את זו?" "נראה אותך שותה אותה." "אתה מכיר אותי." "אוי צרי, יא חולה בשכל!"

"ר ג ע !" קופצות הבחורות. "אתה צְרי?" (כן כן, עם השווא נח).

"אני הוא צרי," אמרתי, "מי אתן?"

"עטלף!" אומרת אחת, "מישרא!" והשאר מזדהות בניקים ובשמות שלהן. הכרתי את כולן, מסתבר, תודות לתגובות החמות שהייתי משאיר בכל בלוג שהייתי רואה.

מה שמראה לכם, ילדים, שלחו לחמכם על פני המים.

ועכשיו, לחלק המשעמם (כדי להשאיר את הנאום המרגש לסוף), או, למרתק מבחינה תאורטית. עם דוגמיות בסוף.

אם אתם לא פלצנים, מלחינים, יודעי עניין, או סקרנים, אני באמת לא ממליץ לכם לקרוא את המקטע הזה. אתם באמת לא תסבלו אותו.

אז בוא נהיה ישירים. המשרד שלי כבר מדקלם בקלות את העובדה ש"סיימתי עשר שנות לימוד ויותר בקונסרבטוריון באר שבע והפכתי למוזיקאי עם רמת מקצועיות טובה, וידע נרחב הן בפן התאורטי והן בפן הספרותי של מוזיקה", ולמרות זאת, אפילו הם שואלים אותי- צרי, מה פלצן כמוך מוצא במטאל, עם כל הצעקות והרעש הזה!? והתשובה? לפניכם.

נתחיל בבדיקת האלמנטים שנשארים אדוקים למטאל החל מבלאק סבאת' ועד ללהקה-הגדולה-הבאה שעכשיו ילדים באוסלו או בטמפה, פלורידה מתכננים וכותבים לה ריפים שיהיה אגדיים או מה.

מבנה (כמעט) אחיד - גיטרה חשמלית (אחת או שתיים), באס חשמלי, תופים וזמר כזה או אחר. כיום ניתן למצוא כמעט כל כלי אחר, החל מפסנתר ועד אקורדיאון, וכלים שלא הומצאו רשמית בז'אנרים הנפוצים. למעשה, יש גם להקה שיש לה חשפנית צמודה, על אף שזה לא עניין מוזיקלי, זה כן מוסיף לתאטרליות, שהיא כן אלמנט מוזיקלי, ואפילו כזה שהוא עקרוני למטאל.

דיסטורשן - אפקט מעוות, חשמלי לחלוטין, על טהרת הפיכת האוברטונים לדומיננטים משהו. דומה לאוברדרייב בצליל אבל נוסח שונה לחלוטין.

מקצבים פרימטיביים מבוססי אגרסיה - דאבל באסים מהירים על לפחות שש-עשריות אם לא שלושים-ושתיים, למרות שגם שמיניות ורבעים ברגע הנכון גורמים לך להיות במצב די פסיכוטי.

פולחן הערצה לגיטריסטים - אין טעם להדגיש כמה שכל עיוותי הגיטרה ושימוש באפקטים ובסוויפים-סליידים-בנדים-פיטצ'ים ושאר השטויות הפך להיות פולחן פאלי לחלוטין (שכן ידוע שכל גיטריסט הוא עושה ביד מצוי על במה, בדיוק כמו שכל פסנתרן סתם נוגע בציצים ובאיברים אחרים).

הרמוניה "מקולקלת" - מבחינה הרמונית רצופה אנחנו מתחילים בקווינטות מקבילות וקווינטאקורדים מקבילים ללא טרצות (פאוור קורדים, קווניטות מפגרות), בהמשך לטריטונים וא-טונאליות - נוצרת בעיקר מהרעש-הסטטי החשמלי של הגיטרה.

כוונונים שונים לגיטרה - מסוף שנות ה80 והלאה החלה האופנה היפיפייה להפוך את המיתר האחרון בגיטרה מ-מי נמוך לרה, והלאה - לדו דיאז, דו, סי, ובמקרים קיצוניים - מי באוקטבה העוד יותר נמוכה. לעיתים לא צריך יותר מחזרה כמעט מונוטונית על אותו מיתר נמוך, במקצבים שתואמים לבאס ותואמים לדאבל באס - בתיאום שהמצילות יישארו על מונה הארבעה-רבעים - כדי לגרום לקהל ולי ספציפית, לאבד שפיות.

אז מה יש לי לאהוב בגרסאת הפרימטיביות? את המסורתיות, תחילה. בהמשך את העובדה שהן מייצגות הרבה שכבות של רגש שמבוצע בדרך שונה (בדיוק כמו שמוזיקה אלקטרונית נותנת מבט שונה על מה זה רגש ואיך מבטאים אותו מוזיקלית), ודרכי ביטוי. אני אחזור על המשפט הזה עוד פעם גם בהמשך, אבל המטאל הוא סגנון המוזיקה של השונים, הדחויים במקצת וסתם כאלו שאוהבים להביט על המציאות גם בעיניים יותר אגרסיביות או שונות. דוגמא מצויינת הוא השיר של Believer, Shadow of Death - שהוא שיר דת' פשוט, אבל משהו בתווים של הסולו הדי פשטני - כמעט סולמי לחלוטין, שמוכפל בטרצה עם גיטרה שנייה - גורם לי עדיין לרטוט. עוד מהדת' שגורם לי לרטוט - כל השירים של Death, או רובם - אפילו מתקופה פחות מתוחכמת האלבומים האחרונים והמצויינים, אלא מה-אלבום הקלאסי לדת' מטאל - Leprosy. כולל שיר הנושא עצמו.  הסולו, מבוסס על טריטונים וסקונדות קטנות בטאפינג..גורם לי עד היום להשתגע.

אבל מילא הדברים הפרימטייבים.

Death - Leprosy.  אין קליפ רשמי לצערי. והקליפים האחרים שלהם מבוססים על שירים מתוחכמים יותר.

והמצחיק הוא, שאותם הטריטונים והסקונדות, שימשו מלחינים שאני מעריץ באופן כללי ויש המון על מה להעריץ אותם - דיביסי, וואגנר, בטהובן, כד'.

תקשיבו פעם לדברים המתוחכמים יותר.

או יותר נכון - הפוליריתמיקה המבורכת של Meshuggah, שאמנם "תקועים" על הארבעה-והחמישה רבעים, אבל שוברים אותם באופן כזה שהגוף שלך נשבר יחד. אם לא, הפוליריתימיקה של The Dillinger Escape Plan. יאמי.

אגב, הביטו וראו את הראיון המצויין הזה של שתי הלהקות, מדברות על המוזיקה שלהן. ואני אצטט- Dude, your band is fucking Crazy.

לצערי לא מצאתי ביוטיוב. אם מישהו  ימצא שוב לינק, שיביא, נעלה .או שפשוט לראות ענק.

יותר מזה, להקות רבות משתמשות בלא מעט פוליטונאליות מלבד הפוליריתמיקה, שלא נדבר על מה שסיקת' עשו, כשהשתמשו בכ"כ הרבה אפקטים, שהמוזיקה שלהם נשמעת יותר מבוססת על רבעי טונים מאשר על טונאליות מלאה, ועם טכניקה מפולאה דופקת את השכל.

בעיקרון, עדיין הדברים שעושים לי את זה הם כמה שיותר לברוח מקונספטים מקובלים ולשבור, לשבור, לשבור, שלא נדבר על הקטעים שהמוזיקאים הם אשכרה מוזיקאים.

ושלא נדבר על מוזיקאים ששילבו כמעט כל ז'אנר אחר בעולם (ג'אז,בלוז,טראנס-דאנס,מוזיקה קלאסית,אוונגארד,מוזיקת עם מכל סוג) בתוך מטאל ויצרו דברים מדהימים.

יודעים מה? ניתן כמה דוגמיות.

Meshuggah - Shed. קליפ פסיכוטי מאלבום מושלם. שימו לב לשבירות הקצב חסרות הקשר. הגאוני בכל האלבום של Catch 33 מתומצת בשיר האחרון - העניין הוא כמובן - אוקסימורנים, קונפליקטים ושאר שבבי הניגודיות בקיום כמו שאנחנו מכירים אותו והתפיסה שלו, שמיוצגת דרך מעין מסע של ביפולארי שנכנע ליצרים המנוגדים שבו - עד אשר הוא מודה בזו - True are All lies. הסככה הזו שמצילה עליו היא זו שמפילה אותו עמוק יותר בתהום הנשייה.

The Dillinger Escape Plan - When Good Dogs gone Bad

אחד השירים המושלמים בתבל, יחד עם מייק פאטון ולא עם הזמר החולה נפש הרגיל שלהם. מילים לא עקרוניות, אבל שילובי ג'אז ענקיים בסוף. גררררררר.

קליפ כ"כ מורשע. וואו. והמצחיק? הוא בכלל של אפקס טווין במקור. אבל כ"כ מתאים לזה.

Ephel Duath - Crystalline Whirle עמכם הסליחה. חרא של הקלטה. אבל שיר כ"כ מדהים. ג'אז מטאל אמיתי. אמיתי.

Sikth - Summer Rain שיר חשוב מבחינה טכנית. סלאפים על חשמלית רגילה. אחד האהובים עליי. בתגובה לשיר הזה, שהיה בפול ווליום במשרד, שני, שאמרה שהיא "תקשיב למוזיקה שלי כדי להתנסות בדברים חדשים" הודתה ש"זה פשוט חולה נפש מעבר לכל אפשרות". היא די צודקת. לא כזו מוזיקה שפוייה.

Crotchduster - Mammel Sauce - מתוך איזה משחק מגניב.אבל בעיקרון, השיר עצמו אחד המצחיקים יותר שראיתי, שמעתי, הבנתי, הכרתי.

חה.

כרגע אין עוד כח / ראש להביא קליפים אחרים . נתחיל להפוך את זה למסורתי קצת.

אז מבחינה רעיונות, מדוע אני עדיין שייך לאנשים האלה? לחברים האלה? מה יש לי מהרעש הבלתי נפסק, למרות שיש בו מדי פעם (והרבה) הברקות גאוניות? אז כן, מטאל הוא במישרין עניין של יציאה מהמיינסטרים, וזו הסצינה הגדולה ביותר שלא שמעו עליה באמת, ולא רואים אותה (אולי כי כולם לובשים הסוואה שחורה או צבאית חצי מהזמן) - אבל היא סצינה שכן מייצגת את אלו שהחברה מאסו בה או שהם מאסו בחברה, ופשוט לא איכפת להם מזה יותר מדי. אלו שבא להם קצת להתעמק בסוגיות שונות, להתעמת עם נושאים שהרוב לא אוהב לדמיין או לחשוב עליו ולהתערבב דרך עם כל מה שבא בדרך. גם זו הסצינה הכי מקבלת שהכרתי. מלבד ניאונאצים וסתם פוזואיסטים שמרכיבים אולי 2% מכל הסצינה העולמית לא הכרתי המון מטאליסטים שהם גזענים, שובניסטים באמת, משפילים או לא למודי השפלות בעצמם שלמדו היטב ומיישמים את "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך".

אולי זה כי הסצינה עשתה לי טוב. הכירה לי אנשים. הכיר הלי עולם. הכירה לי סקס. הכירה לי צחוק. מחשבות חדשות. ובעיקר, ההוויה שלה, בתוך הלילה אל תוך הבוקר, לתוך מרתפי מועדונים אפלוליים יותר ויותר, מכוסה באנשים, והתחושה הממכרת של להיות קהל. התחושה הזו, של הטמעות בהכל.

של הפוגו הדפוק הזה, המכות הברוטאליות באמצע ההופעה, שהכל בא באהבה.

כמה פעמים ראיתי מטאליסטים מכים אחד את השני עד זוב דם, מחייכים אחד לשני, מתחבקים.

כן, אין יותר טוב מזה. אלימות מוסכמת. ומוסכמות כללית של אהבה תחת חסות כל הדברים השליליים בעולם.

רק את השטניסטים אני לא אבין. מה ההתחסדות הזו מאחורי בורות, מה.

אהח.

העיקר שיהיה לכולנו טוב.

אהבות נצח,

צרי.

פעם ראשונה בקיום.

אני חושב שזה היה בגיל 3 וזאת הייתה אולי ההתעוררות הראשונה שאני זוכר לחלוטין. השאר - המשעול בשכונה ה', המוצץ, הדייסה, העריסה והפיג'מה, זכורים לי בשברירים, ואולי אפילו אז ידעתי להרהר ולזכור. אולי אפילו אז ידעתי דברים יפים מעולם. אולי אפילו אז ידעתי לאלתר בלשוני הכל, כאילו, כמו האגדה- ידעתי תורה על פיה.

אבל זו פעם ראשונה שהתעוררתי ואני זוכר תמונה, אני זוכר אותה כמו התחלת החיים שלי, כמו הנקודה ממנה אני יודע שאני אפליג הלאה. משם להתחיל, משם להגיע, משם להיות. משם לזכור הכל. משם לחוות. משם לאהוב. הכל התנקז באותו..פרוזדור, מסדרון שיוצא מהחדר (הישן, לפני השיפוץ של כיתה ב') ומשם לסלון. אור זריחה עמום, 6:30, או משהו דומה לזה, בעצם לא עמום- ההורים ישנים ובטוחים. הבית יפה ונעים. נעים לי. חולצה..כחולה, בהירה. אני מצליח להזכר בה. אני ממשיך הלאה, נוגע בקירות, כאילו מטפס, ומתמלא אור שמש. אני זוכר את זה טוב. אני זוכר את זה טוב.

חברים.

את אמיר אני לא זוכר איך פגשתי. גם את בועז לא. החבר ילדות היחיד שאני זוכר- ובמפתיע - היחיד שאני לא שמרתי איתו על קשר כזה או אחר, הוא יונתן, יונתן זמיר, תלת ביצה המפורסם והאגדי.

נפגשנו ברחוב, עם ההורים, כמובן, כי היינו אז בני..3? 4? והוא אמר "הבית שלי בקצה הרחוב אם תרצה לבוא." - מאז ועד כיתה ז', שהוא היה גר שם, היינו מתראים ללא הרף וללא סוף וכל הזמן. ישן אצלי רק פעם אחת ואני רק פעם אחת אצלו, אמנם, כי היינו כ"כ קרובים.

אבל למישהו איכפת?

היה איתו טוב, אני חושב.

גם עם אמיר.

מכות.

אמיר התעצבן שעשיתי עליו ערימת ילדים בגיל 5, והוא פשוט התנפל ובמצוות אחיו, שני סדיסטים. הביאו לי מכות. גדלתי בבית אשכנזי עם לב טוב. לא ידעתי מה לעשות.

לקחו המון שנים עד שלמדתי להגן על עצמי. תוך כדי כך עברתי לא מעט התעללות נפשית ופיזית מצד מי שהיה לצידי. רק אחרי קצת ג'ודו, בגרות, וקצת אלכוהול, למדתי להגן על עצמי בכח.

ולאחר מכן, למדתי שהנשק הטוב ביותר הוא השם שלך, השקט שלך, והחברים שלך.

אין יותר טוב מזה.

מערכת החינוך.

אני לא אקרא לגן מערכת חינוך. אני כן אקרא ליום הראשון של כיתה א', איך אמא צילמה כל צעד, את החולצה של הדינוזאורים שכ"כ אהבתי, הכחולה עם ההדפס, את התיק הגדול שאחרי זה החלפתי בתיק הגרוזיני שגם אותו החלפתי באלוהים-יודע-מה. את הקלמרים הראשונים. העטים והעפרונות. שכתבתי עילג וכל הזמן רק עם ניקוד מאולתר. בכוונה. שלא התעללו בי בכלל. שהכרתי את אריאל, אי שם, למטה מהמדרגות, במקום קבוע שהייתי מדבר אל עצמי. שהייתי הולך בבוקר, וחושב לו הייתי Zori Esprison 5, לא ידעתי מה זה, זה היה נשמע לי מגניב באנגלית, אבל הרגשתי כך הכי מושלם שבעולם, מלך העולם, יכול לעשות הכל.

עשור אח"כ ואני לא מלך העולם, אבל אני מרגיש כאילו אני כובש אותו לאט לאט. כן, תקוות ילדות לעולם לא מתות.

אהבה ראשונה.

בעצם קראש ראשוני. אולי היה אחד בגן אבל האמיתי היה על חן בורג, אותה פגשתי כמה שנים לאחר מכן, עדיין ילדה יפה, אבל פחות מעניינת או מרתקת אותי מאז כיתה ב'. הייתי כמו עוקב אחריה, ורציתי ללמוד לעופף באוויר ולבעוט כמו לאו קונג. כיתה ב', כן? זה כמעט עבד, פעם, כך הרגשתי. כאילו פיצחתי את הקוד לעוף.

איזו ילדות עשירה בהזיות הייתה לי.

כמובן שלא קרה כלום עם בורג והיא קראה לי נודניק.

על הפסנתר, והקונצרט

אמא ואבא אמרו לי שאני הולך להתחיל לנגן על פסנתר. די התלהבתי. לא סבלתי מזה. התחלתי לחנטרש דברים ולשחק עם הקלידים. קראתי ללה הנמוך ביותר "דרקון" וגבוהים - כולם - "פינג פונג". ההורים אמרו שאני מחנטרש ואמרתי "אבל מה, ככה בטהובן עושה". אבא אמר שזה שטויות.

שנים אח"כ, אני יכול לבוא לאבא ולהגיד - "חה, בטהובן גם ניגן כך!" אבל לא להיות צודק לחלוטין. או שכן. מה שכן, יש יצירות מודרניות, לא מעט, שמתבססות על זה. חה.

הקונצרט הראשון, לעומת זאת, היה 4 ידיים עם אסף ברוש, שכיום אנחנו עדיין בקשר (הזוי.) - ואולי אפילו נעשה מוזיקה יחד (הוא כשרוני, הבחור). נגנו על הפסנתר את "חנוכה חנוכה" וזה היה..כיף.

אח"כ היו כל מיני יצירות אחרות.

השפלה ראשונה.

כל כיתה ה'. כל כיתה ו'. להיות כמעט לחלוטין בודד. חברים שלא באמת שם כדי לתת לך כתף תומכת כי בכיתה ה' ו-ו' מי ייתן לך כתף תומכת? אף אחד לא מבין את המושג הזה, להרים מאשפתות, והייתי צריך שירימו אותי. או לפחות שיכוונו אותי להרים בעצמי. בסופו של דבר זה קרה מעצמו, ובזכות האינטרנט וההתרחקות מהלימודים במקיף בארשבעי אלים טיפוסי, התגברתי על הכל. על ההשפלות של כולם (אני חושב שאין לי רצון לפרט על כולן, כולן בשבילי אותה השפלה, אותם שמות גנאי, אותן להפשיט אותי אותן להכות אותי אותן להקריב אותי כדי שאנשק את אסיה או מה הכל החרם הכל שכולם רואים בי דמות נחותה כאשר אני אני וגאה בזה). על ההשפלות של אמא שרק ידעה לצעוק ולא לעזור. על  אבא והאחות שידעו שאני אצא מזה. ידעו שאני אגיע לאן שאני אגיע, שהאמינו - אבל האמינו בלי שאז ידעתי לתפוס. הייתי פשוט צריך שיגידו לי את זה - "הם לוזרים, צרי, ועוד חצי שנה אתה כבר תזדיין, וכמה שנים אח"כ כבר תוציא דיסק, תהיה ברמן. תהיה הכי מגניב שבעולם." - אבל לא אמרו.

הנבואה הראשונה.

חוזרים שנייה לגיל 3. סיסטר סיפרה לי שהיא החזיקה אותי בידיים, הביטה לי בעיניים הירוקות-אפורות-תכולות ואמרה לחברה שלה (היא הייתה בת 13 אז) - "אתן רואות? הוא יהיה זיין על."

לא עבר הרבה זמן ולא הפכתי להיות זיין על, אבל הפכתי להיות שרוטה.

נשיקה ראשונה, סקס ראשון, התאהבות ראשונה - בוא נקרא לזה אירוטיקה.

כן, אירוטיקה.

כולכם, לפחות מי שמכירים אותי, זוכרים את הנערה שהכרתי בצ'אט (ערוץ-6-פוקימון) בסוף כיתה ו' (כן כן,פתטי משהו), ופשוט התחלנו לדבר כידידים, אבל מסתבר שהתאהבנו, וביום האחרון של החופש נסעתי אליה, ואז התהדרתי בזה שהיא כוסית על ומה לא ומה כן ונפגשנו. וכמה שבועות אח"כ היא נסעה אליי והתנשקנו על המיטה.

אני זוכר את זה מצויין. ישבנו בהתחלה על הספה והצעתי שנעבור אליי. דממה. 15:00, בערך. "הלב" שהיה בטלווזיה נגמר. התיישבנו על המיטה. ספטמבר. התריס אצלי, סגור לחלוטין, מטיל שברירי אור על החדר, הדלת סגורה. יושבים על המיטה. "חברה שלי אמרה לי שהיא תהרוג אותי אם היא תשמע ששתקתי כמו דג כשהייתי איתך, כמו עכשיו" היא אומרת. אני שם יד, ו..מנשק.

וואו.

זה היה מדהים.

אחרי זה הפך להיות קשר מטורף שהפך לזה שהפכתי להיות לא-בתול כבר ביומולדת 12.

חולני.

היא רדפה אחריי כמה שנים.

סיפור שלא נגמר כ"כ בטוב.

לא משנה.

נגמר.

אושר נצחי ראשוני

כאן, ליד המחשב.

המלאך אוריאל יורד מלמטה. רק אני רואה , רק אני מקשיב. אני רועד, כמעט כמו עכשיו. מזיע קצת. ופתאום אור זהוב, נוגה מהשמיים.

משהו נוגע בי, אני מרגיש את זה.

אני לחוץ, מהמבחנים. כיתה ט' או י'. כבר לא זוכר. לחוץ. לחוץ.

"אל דאגה, כי ה' לימינך." הוא אומר.

לא צריך יותר.

עדיין.

שיר ראשון.

אני צריך למצוא את זה.

אני מצאתי העתק של זה, מודפס, עם תמונה שאבא הוסיף. כיתה ד'. מאז כתבתי כל מיני שטויות אחרות.

לא, נמחק כבר, לעזאזל.

כנ"ל לגבי השירים המגניבים שרשמתי אז.

אבל השיר הראשון שהבנתי שיש לי פונטציאל נכתב בכלל כמטלה בכיתה ח'.

לאחר מכן היה אחר בכיתה ט'.

מטלה ראשונה בחסות זיוה דרורי שהמליצה עליו. השנייה הייתה ענבל טנא, עד היום אחת המורות שפחות זרמתי איתן.

שתיהן המליצו עליהם, בעצם.

שניהם התפרסמו במקבץ שירים הראשון שלי, "מוזות".

נביא אותם.

תפילת שמונה-עשרה וחצי

קבצנו אמר גמליאל, קבצנו

קבצנו לארץ שכולה טובה

קבצנו כנדבות ערלות על שפתי הרחוב

ותחזירנו לארץ פרוצה שננגסה ע"י אויביה

ותקע בשופר, והשפל עינינו מטה

להביט במראות הצללים

כדי שנבנה שוב עיר שתיהרס ע"י גוי גדול

שיודע יותר טוב מכל אחד מלחמה

ותשכון בה, ואז תפונה מביתך

כי אללה האחר יעבור לשם..

כן כן, כולה כיתה ח'. מה אתם רוצים.

פעם ראשונה לצאת

"צרי," אומר לי אריאל, חבר לשעבר הכי טוב, שאני מתגעגע אליו נורא, " אני עושה מסיבה שבוע הבא, יש לי בית ריק. תבוא תכיר את החברים שלי."

הכרתי אותם. מאז הם זכו לכינוי הנווהנויניקים, והבנות שם היום לא סובלות את האזכור של הקיום שלי, חלקן הגדול אקסיות שלי.

גאד כמה חרמן עילג הייתי אז.

נו, בסדר, כיתה ח'? ט'? על הזין.

פעם ראשונה עם ההפוכניקים

אמיר קורא לי, "בוא תכיר את החבר'ה שלי, כמו עמית שהכרת, זוכר?" - בטח זוכר. ויחד עם הבאגיז, אנחנו קופצים לתוך הגדר של ביצפר אשכול ופוגשים שם את כולם. את דנה אמסלם, ומלי, וסהר שכבר הכרתי מהנווהנויניקים, ומי לא.

מי לא באמת.

אפילו את נולי. ואת קורל. ואת אבירם הקטן. ואת תומר הספרדי שהכרתי מאמיר. ועוד כל מיני אנשים. ואולגה דוקטורוב מהקונסרבטוריון.

וכמה שהעולם הזה קטן.

ואז התחילו הצרות עם הקווקזים.

והתקלחתי בבירה.

והיה כ"כ מצחיק.

וכ"כ סבבה.

ואני כותב על זה נובלה.

שרמוטיות ראשונה

הגדרתי את עצמי שרמוטה רק אחרי מספיק זמן, אולי אחרי יודפת.

זה התחיל, אני חושב, קצת לפני השבוע הבאמת מגניב. כשהייתי גם עם אולגה, וגם עם מאיה, וגם עם לא יודע מי עוד.

בדיוק אחרי הקטע עם עינב, ובדיוק כשאני ועדי גולדשטיין שוב זרמנו לנו ביזיזות.

ואז, אני לא זוכר למי, אולי לדניאל - אמרתי - גאד, אני שרמוטה.

ומאז?

התאהבות ראשונה

זו הייתה שיחה לא מתוכננת עם נופר. למעשה, חשבתי עליה, כל הדרך כשהלכתי בפעם האחרונה לבית של מורן. שקיעה אדומה של 5 בצהריים. עוד יום עילג נגמר אבל אני בזרועותיה של האישה שללא ספק, התייחסה אליי ברמה הכי גבוהה שמישהו יכול להתייחס אליי.

שיחה לא מתוכננת. פתאום בית חלומותיי ונוסטלגיות אחרות. וגם היא מוזיקאית קונסרבטוריון (שכל שנה היינו בימים אחרים לחלוטין וזה למה לא נפגשנו).

ופתאוםזה מכה בי. בבום של אעברתי שנים. אז , לפני קצת יותר משנתיים.

בום.

אני מבריז מביצפר.

כותב שירים כמו פסיכופט. אחד ארוך עליה.

שנקרא בית חלומותיי.

בום.

הפעם הראשונה איתה

שנה אחורה. פברואר. ימים ספורים לפני שדניאל הופך להיות רכוש צה"ל. גשם זלעפות במסיבת גיוס ועל האש אקראי עם יותר מדי פריקונים. אני עם אלכוהול שהבאתי לסיים, שאריות מהדירה. יושב עם פיליפה, עם רועי, עם שגיא. פתאום, סוף הערב, קופצת איזו קטינה שיכורה שמנמנה אחושרמוטה ודי בוטה ופריחית משהו על דניאל. "דניאל!..יומולדת הכי שמח בעולם יא סקסי חתיך!..כלומר..גיוס..שמח.." ונופלת. חברות שלה אוספות אותה. אני מגחך. "הו , וואיף, שוב אתה והקטינות שלך?" אני צוחק. "לפני שירה, (אז כשהיינו)," אני אומר, "הייתי אמנם גם אני פדופיל גרוע. אבל סמכו עליי, אם אני נפרד מהנסיכה הזו, אני לא חוזר יותר לקטינות! אני? סטונדטיות! לחלוטין! חה. במיוחד לא קטינה מפגרת ועילגת ופריחה כזו..."

שנה אח"כ.

נו, אתם מנחשים, או זוכרים את הסיפור?

(כולכם במקהלה: "בלה בלה פארק רמב"ם, בלה בלה בחירה שלישית מניפולציה, בלה בלה הריח של מורן, בלה בלה להפגש איתה שוב, לרדוף אחריה, שיחה עמוקה בלי קשר. בלה בלה בלה ארנבים ורודים, בלה בלה בלה בר עמיאל, אני מאוהב בך."

ההקלטה הראשונה

"ירדן," אני אומר לתלמיד שלי, אח של תום כתר, "תחזיק את הקאבל ככה, תלחץ על פליי, ותעצור כשאגיד."

"אוקי צ-ו-רי." הוא אמר.

הקלטתי את הצ'ארדש.

www.myspace.com/tzori

Czardas from There.

כבר בן שנתיים.

*

אני חושב שזה ממצה את זה.

הכי אוהב שבעולם,

צרי.