Krumelur, חי, מול הפרצוף, 5 דק' נסיעה מהבית. אמנם עלה לי כסף, אבל לא כזה שמשנה לי. אני בעידן גם שכרגע כסף הוא לא הבעיה שלו.
שקיעה. ניצן אופק העמק שוקע בכחול, ורוד, אדום, כחול עמוק, ולילה. הבאס העמוק עוטף מסביב, צלילים מוכרים עטופים מחדש ואף אדם לא נוגע. האדמה, מוקפצת מהתזזית, מחזירה אליי את כל שהייתי צריך. ומשום מה בשעה כזו דומה שאני לא מצליח לעכל את החום, את האנרגיות שחזרו. שדים ומלאכים חזרו להתעורר בי, תיבת פנדורה מדהימה ומקיפה. שדי הרקבון מפסידים בקרב, זה ידוע, ובכל זאת אני מת לצעוק עוד הרבה דברים ובמקום זאת הגרון כואב, ואני לא מצליח לישון.
האנרגיות הללו, אמא אדמה שהחזירה לי את ים האנרגיה - את הדאנטיאן התחתון שלי - שוצף ומלא עד כדי כאב. הוא ותשוקה בלתי נסבלת. אני מתעורר שוב. אחרי כל כך הרבה זמן, כל כך, כל כך הרבה זמן, אני בטוח בזה שמשהו שוב, מתעורר בי.
אני אצטרך עוד הרבה מזה.
מסיבות, ושירה, והלחנה, ויצירה.
אני אצטרך עוד כל כך הרבה, להחזיר, לפצות על הפער הזה שהלימודים, מערכת היחסים, הרקבון - הרקבון האדיר - הובילו אותי, ואני את עצמי בראש.
מאז החזרה הראשונה שהמבטים שלנו נצלבו קרה משהו, והוא לא היה טוב, ולא התחיל להיות טוב, ולא יהיה טוב. אולי זו הדרך בה המשקפיים נחים על האף והפנים העגולות מדי, אולי זה האנטגוניזם הבילט-אין שיש לי כלפי זמרים. אולי זה עשרות ומאות ואלפי דברים אחרים אבל אלוהים ישמור, אני לא מצליח להבין למה, אני כ"כ מתעצבן ממך. זה לא שיש בך משהו שמושך אותי או שמשקף אותי שכ"כ נראה לי, לא. זה אולי בדיוק ההפך. כי כשאומרים לך סקסטה, אחרי שלמדת מוזיקה, ואת לא יודעת מה זה, זה אולי מטריד אותי קצת כמוזיקאי. כי אולי פנים של "פפפפ שיווו מה אני עושה פההה" כשאת בחזרה שבחרת להיות בה, זה אולי קצת לא לעניין. אולי החוסר כבוד שלך שאני מרגיש שאת מחלקת לכולם - אולי זה לא העניין.
אבל הבעיה,
שרק אני מרגיש את זה.
בעצם, רק אני חווה ממך את החוסר כבוד הזה, את הזלזול העמוק בכל מה שהוא לא את. כשהחזרה הזאת ישבת וכל החזרה, כל החזרה, היית עם הפלאפון. כשאנחנו שם, מבזבזים זמן כדי להתאים לך סולם, כי מה לעשות, את שלא כמוני, מוגבלת הרמונית מאד (ובצדק) - את עם הפלאפון. בקושי איתנו. כל הזמן, אני מרגיש ממך את התחושה הזו של הדיסטנטיות, וכל פעם שאני מאלתר הרמוניה קצת אחרת לשיר את נותנת את המבט הזה של "אוי אתה מזייף" כשעם כל הכבוד, זה אני עם השמיעה הטובה והידע והמיומנות בעסק הזה, יודע שלא רק שאני לא מזייף, אלא אני עושה משהו מגניב לאללה, שבכל מקום אחר, יעוף לאללה. והדבר הראשון שאת אומרת לי בסוף טקס זה "מה לעזאזל עשית בתקווה?" כשאני עולה לסולם שדווקא עליו, לדאבוני, אני לא מכיר את התקווה. אז סליחה באמת שאני מאלתר, סליחה באמת שאני עושה משהו שהוא מגניב לאללה ברמה כזו שתאמיני לי, לא רק אני חושב ככה - אבל פאקינג שיט, גישה קצת יותר פוזיטיבסטית? קשה לך?
ואולי באמת זה רק אני שלא מסוגל לעבוד עם אנשים ביקורתיים כל רגע שמחצינים את זה, או סתם אנשים שהם חושרמוטה ייקים על שטויות וצנינים בעיניי, ממקומי וממרומי המוזיקלי (עליו עבדתי קשה מספיק כדי שתהיה ברייה שתגיד לי אחרת).
ובכל זאת לא מגיע לך. אז אני מנגן בטהובן באמצע החזרה ורק אני יודע שכשאני מנגן בטהובן זה כי אני ממש, ממש מעוצבן. ואני כמעט צועק עלייך או על הזמר השני (שמעצבן אבל פחות) ואני מאזן את זה. ומקסימום אחרי זה מוציא את זה בצחוק או מה. או כל דבר אחר. לא מגיע לך כי בתוך תוכי אני יודע שאת לא מתכוונת. את פשוט זמרת, וזמרת שמתנהג כמו אחת. ולא יודעת מה זה סקסטה, ולא מבינה שיט בעיבוד (למרות שלזכותך, היו לך רעיונות נפלאים לעיבודים וגם לא מעט בחירות שירים מצויינות), ובאופן כללי משתעממת וצריכה שכמו ילד קטן יגידו לך מה לעשות.
אני מאד מקווה, מאד מקווה, שהפוסט הזה יגרום לי לשכוח ממך, יגרום לי לשכוח מהעצבים האלה. כי שוב, את לא מתכוונת. יכול להיות שאני קצת לוקח אישית את העניין עם הפלאפון, או המבטים העייפים והמיואשים, והתחושה הזו של "וואו אני כ"כ מעליכם" כשאת לא מתקרבת לנו בשיט לציפורניים (לא רק לי, גם לכל ההרכב המקסים שלנו). אבל אני לא אוכיח אותך על דברים שהם קרוב לוודאי, התחושה שלי בלבד.
אז דיברתי על זה עם החבר'ה, וגם הם אמרו - זה לא אישי אליך, היא פשוט כזו, קצת ככה. וכשידברתי עם הזמר - גם, זה לא שאת עושה משהו אישית או בכלל נגד הלהקה או מה, זה סתם את, ולא משהו קריטי. אז כנראה שזה אני, וכנראה שאני פשוט משדר בגל אחר לגמרי ממך וכלום לא קורה או קרה. אבל בכל זאת, אני מאד מקווה שבעתיד הקרוב והרחוק, אני אהיה איתך כמה שפחות בחזרות, כמה שפחות על במות, ושאחרי שהפרוייקט הנהדר הזה יגמר, את תשכחי מקיומי ואני אשכח מקיומך, ולא נראה אותך ולא שום דבר.
חברים מזכירים - ייתכן וזו השלכה. ייתכן והתכונות, ההתנהגויות שלך, הן בעצם רפלקציה מצויינת של משהו בי שעושה את זה. אולי הזלזול שלי ברפרטואר הכללי שלנו הוא זה שגורם לי להתעצבן? (לא שזה מונע ממני לתת את ה1000% שלי להרכב, לעבוד על העיבודים יחד עם הגיטריסט הנפלא וכו')
אולי זו תכונה אחרת בך, נניח ההתנשאות הזו שאני חש, שמזכירה לי את ההתנשאויות שלי שבאו פעם או באות מדי פעם עכשיו?
או אולי כמו שחבר חכם אמר - שזו מגרעת שונה לגמרי מהמגרעת שלי, אבל אין מה לעשות, אני מרגיש שאני יוצר איתך תדר רע. לא יודע למה.
חברים אחרים ממליצים שנדבר. אני לא יודע אם אני זקוק לזה איתך. אני מרגיש שאני פשוט צריך התרחקות איתך.
אבל מצד שני אני שמח על הלקח הזה.
עד עתה חשבתי שהצלחתי כבר לקבל כל אדם - או את רובם. אם הצלחתי להחזיק באהבה דאון-סינדרומית אחת שהשטן נכח במעשיה; אם הצלחתי להחזיק אוטיסטים נשברים ונקרעים מאיבר לאיבר; אם הצלחתי לקבל תלמידים ומורים ומרצות מתנשאות ובנות זוג ומה לא; אם הצלחתי להכיל את אמא, ואת אבא - אם ואם ואם... חשבתי כבר, הי, זהו, הגעתי לשלב חדש בתודעה שלי, הגעתי למקום בו אני מצליח למצוא אהבה בכולם.
אז כנראה שלא. הנה, למדת אותי לקח - כנראה שעוד לא, ואולי אני לא אצליח בדיוק כך לעולם.
או שעוד לא הקרבתי את הקרבן הנכון, עוד לא עשיתי את הצעד האחרון או הראשון הנכון. כנראה.
אז תודה לך על השיעור הזה, בעצם, שכתמיד אני צריך להתמיד
gate gate paragate parasatemgate bodhi swaha
יש לי עוד הרבה ללכת.
אולי מתישהו במסלול הזה אני אפגוש אותך שוב,
ואוכל לחבק ולחייך ולשמוח שנכנסת לחיי ולו רק כדי ללמד אותי שאני אך אנוש ובן תמותה, ורחוק מאד מהאור הסופי.
מי שקרא פה יודע שבכל יום שואה אני נזכר מחדש שבעצם השואה, במשך כל הילדות והבחרות שלי, עצבה אותי בדרכה המעוותת. הנאום הרגיל על זה שדור שלישי הייתי ואהיה; על הדרך בה אמא שלי נהרסה לה מחווית הוריה; על ההטפות הרגילות על להרוג את כל העולם כי פעם העולם הרג אותנו; וכן הלאה - כל זה ידוע ומוכר.
עם אמא, מערכת היחסים השואתית, אם נקרא לה ככה, מתחלקת ללא מעט חלקים. זכורה לי פעם אחת ספציפית אחרי טקס רגיל בקהילה שבו אמא פשוט יצאה אליי בבכי וביקשה ממני חיבוק. הדברים האלה לא קוראים הרבה, ועד כמה שאני רגיל לחבק אנשים אקראיים בוכיים ועצובים, דווקא עם אמא היה לי קשה להציג רגשות כאלה. משום מה היה לי קשה להכיל, לעטוף, לתת - דווקא לזו שהייתה אמורה (והצליחה, נראה לי, בד"כ) לתת לי את אותם הדברים רוב הזמן. אבל כנראה שבגלל שרוב ההתבגרות והילדות שלי, כידוע, אמא לא הציגה את שלל האהבה הזו בצורתה ה.. אממ, חיובית, כנתקבל - אז אולי לי היה קשה להחזיר את זה.
הבוקר אמא שלחה SMS - "בהצלחה. אני גאה בך.. סתם ככה. נשיקות". כנראה שגם הפעם יום השואה גורם לה לבטא קצת יותר רגשות אהבה או מה. זה או שהסרטן חזר. הו נו מילא. אני לא אשקר ואגיד שלפעמים הרגעים הקטנים הללו שהאישה, ה-אישה, הזו מראה כלפיי חיבה והערכה לא עושים לי טוב יותר מרוב האירועים הטובים האחרים שנקרים בדרכי. אולי בגלל זה היה התנהגה בכזו נוירוטיות דחוקה ועצבנית רוב הזמן.. אה. הכל שטויות. העיקר האהבה. וזה.
כחלק מהמלגה שלי כחלק מהאנסמבל של תל חי, הופענו בטקס, הביזיוני, של המכללה. היה בזיון, אבל ככה זה אגודות סטודנטים. לא נורא. הוא עמד בסוף והקהל זרם וכו' וכו'. בסופו של דבר זה עמד, פשוט בהתנהלות מצערת למדי. הבאנו עיבודים לא רעים. וכמובן שמתישהו הייתי צריך לפגוש בביקורת מצד מצדדי הממסד שהרפרטואר שבחרנו לא עקב בדיוק אחר הרפרטואר המוכר והמקובל. כמובן שהביקורת הזו ניתנה ע"י דוסית מצדדת בפטריאכלות וב"תפקידם הנכון של הגברים והנשים". היא מהאנשים האלה שבהחלט מוציאים בי את הגזען והמתנשא מהאינטלקט שלי. לא נורא, כאמור. אבל יותר מעצבים על הגישה שלה, שהתחלפו בהבנה ובקבלה שזו זכותה להיות ממלכתית ובנאלית עד כדי הרעלת קיטש-פורנו-מוות-גבורה, נזכרתי בחלום הישן שלי לארגן טקסים אלטרנטיביים, מקוריים, יצירתיים לכל העסק הזה. לא בתור תחליף מוחלט לגדר התיל הממלכתית, שכבודה במקומה מונח. בייחוד לשואה, שבתור דור שישי יש לי הרבה יותר מה להגיד בקונטקס מאשר בנוגע לשכול ואבדן אח/אב/קרוב/חבר חייל, מה שמעולם, ברוך הוא/היא וברוך שמו/ה, לא חוויתי.
טקס אלרנטיבי,ששואל שאלות קשות יותר, ששואל באמת כיצד אנחנו מתייחסים לשונה ולניצול אצלנו? כיצד אנחנו קולטים את האבדן הזה, במהותו? את היכולת הזו לזרוק את האנושות הצידה כ"כ? או שמא לשאול כלום רוע איננו יותר מתוצאה של הרבה יותר מדי נסיבות לא נכונות, כמו סרטן או מחלה גנטית? לא עוד הקראות דפים עם רקע שחור וטלאי צהוב, באותו טון מונטוני מזלזל של אנשים ששכחו את העברית ואת לשונם, לא עוד אותו רפרטואר של שירי עצב ומוות נוגים כי אם משהו אחר - משהו שמדבר על הצד הסוריאליסטי של החורבן הזה, של הקריעה הזו. אולי אפילו קאברט, לקחת לשיא הקיצון את בדיחות השואה השחורות וכל מה שקשור אליהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
