השפיל, צורה מס' 7?

פאק.

פאקינג שיט פאק.

עצרו הכל. כלומר בחיים שלי, לא בשלכם, כן? עצרו הכל - את ההתלוננויות על התואר שני, על ההתבחבשות עם המליון וחצי דברים שאני רוצה לעשות ולא מספיק לעשות עשירית מכך (אבל עדיין יש דברים שנעשים), עצרו את זה שאני צריך להבריז כרגע ממשהו, או לא להבריז, לא יודע, עצרו.

פאק איט אול.

הבלוג הזה בן 10.

עשור.

זה אומר שעשור עבר מצרי של כיתה י', שפותח את הבלוג הזה באיזור פסח או משהו כזה, מסיבה שאני כבר לא זוכר - אולי רצון לפלטפורמת חפירות כלל עולמית, אולי רצון לקשר עם עוד אנשים דפוקים כמוהו, אולי, אולי, לא יודע. כן, ודאי שאותו הצרי שהוא בעצם אני או אני שעבר אבולוציה או אלוהים יודע מה, זה אותו הצרי, אבל.. אבל. הכל כבר השתנה. ללא פאקינג היכר.

זה היה כיתה י', אוקי? המצחיק הוא שדווקא עכשיו, עשר שנים אח"כ, לפחות יום וחצי בשבוע אני מרגיש בדיוק כמו שהרגשתי אז, מינוס הרבה אנשים בלתי נסבלים מסביב, אבל.. 

וואו. ממש קשה לכתוב את זה ככל שאני חושב על זה.

כבר כמה פעמים עשיתי פוסטי סיכום זמן בישרא'. בשנים האחרונות ישרא' לא היה כר מעניין. הוא הכי לי לפחות בשנה האחרונה כמה וכמה וכמה אנשים יקרים מאד. אבל זה מצטרף לרשימה ארוכה של אנשים שהכרתי, ויתרה מזו, שנשארו איתי בקשר כבר.. לפחות עשור.

אנשים שאשכרה התחילו בתגובות כאן, אי אז בסוף 2004, באותם חופשים מיתולוגיים של כיתה י' ויא', באותה תקופה שבה התגלתי והתגדלתי בתור שרמוטה זוויג XY - נותרו.

אנשים אחרים שהכרתי כאן, ייתכן ולא אפגוש אותם לעולם, ייתכן ואפגוש אותם רק פעם או פעמיים, לא נזדקק לדבר מעבר למבט בין העיניים, מבט מכיל ואמפתי, והנהון. הרי אחרי שאתה מכיר בלוג של אדם, ואותו אדם מכיר את הבלוג שלך, למה תזדקק? לדעת את צורת פניו? את הדרו? את הריח שלו? את הטעם שלו בבגדים, את הדרך בה הוא הולך? לא. דבר מזה לא משנה, אחר שאתה מכיר את צלו, את הצלקות שלו, את החלומות שלו, את הכמיהות שלו - בדיוק כמו שהוא מכיר את שלך.

מאחר ומאז סוף 2006 אני יוצא ונכנס לסירוגין ממערכות יחסים מונוגמיות, להתחיל לזיין את השכל על כמה שישרא' היה אחראי על אותה תקופת שרמוטיות, או אם נרצה, רנסנס מיני משוחרר רסן, לא יהיה רלוונטי במיוחד. הוא כן, באופן ישיר, אחראי לפחות על שתי מערכות יחסים רציניות שהיו לי. אחת טראגית, השנייה הרבה פחות. אבל היו.

ועוד לזכור שבזמנו האנשתי את הבלוג. קראתי לו שאנדור. בעצם, עדיין קוראים לו שאנדור, הרי לא שיניתי את זה. אבל משום מה, אחרי עשור, קצת קשה לקחת את העניין הזה בהומור.

מעטים הדברים שהצלחתי להתמיד בהם עשור. למעשה, כשאני חושב על זה, זה לא מאפיין את הדור שלנו, להתמיד במשהו ספציפי, שהוא לא מסגרת ברורה לגמרי או כפוייה לגמרי, במשך עשור. כלומר, הצלחתי לנגן מעל לעשור. הצלחתי ללמד ברמצווה כמעט עשור. הצלחתי כל מיני דברים כאלה עשור, מעבר למערכת-חינוך-ושטויות-דומות, אבל בעיקר, לא דמיינתי שאני אצליח לשמור יומן שכזה עשור. בזמנו, לפני הבלוג, היו לי מעין יומנים או זעיר יומנים או שטויות כאלה שנשכחו ונמחקו ומתו וכנראה שטוב שכך, כי השטויות שכתבתי שם היו באמת שטויות (מצד שני, הי, הייתי בן בקושי 11-12 וגג 13). 

אבל..

אלוהים,

למה כ"כ קשה לי פתאום להתבטא?

אולי כי זה עשור, של משהו משמעותי? בדיוק כשלא מזמן חרב הסגירה הייתה מונחת על הצוואר של כל הקהילה היפה הזו, שרק מדגימה שלא חשוב כמה דורות עוברים וכמה מייללים על הדור שלנו, עדיין כל שנה מביאה איתה הרבה מאד אנשים טובים, אינטלגנטיים, אדיבים ונפלאים לקהילה הזו ובכלל? שאם כבר, ככל שעובר הזמן, אנשים צעירים יותר ויותר כותבים יפה יותר ויותר, מתבטאים נפלא, חושבים עמוק - ילדים, אבל ילדים כ"כ חכמים, כ"כ נבונים, כ"כ בכיוון.. אכן, המקום הזה כמה וכמה פעמים החזיר לי אמון באנושות. דרמטי משהו, אבל, אני מניח שהכוונה הועברה.

עשור.

עשור שהחיים שלי מגוללים בו יפה, החל מכיתה י', והלאה ליא', יב', צבא, היציאה מהצבא, השירות לאומי המדהים, העבודה עם האוטיסטים, שנה א', ב', ג', ועכשיו, תואר שני. זה פורמלית. מעבר לזה זה שרמוטיות, נופר, שירה, בר, עדי, סהר, ועכשיו זוגתי, שאני כמעט ולא כותב עליה. 

אני גם קרוב לוודאי שלא אאזכר אותה, מתוך נסיון כלשהו להמנע מאיזה ג'ינקס ומזל רע, למרות שאני חושב שמה שדפק את המערכות-יחסים הקודמות לא היה מזל רע כמו שהיה פשוט שמשהו לא עבד, אינהרנטית, או שיצאתי אידיוט, למרות שכשמשהו נכשל זה אשמת השניים, בצורה כזו או אחרת.

אבל זה לא משנה.

הלהקות - כולן.. ההרכבים הקטנים יותר, הפרוייקטים, הדיסק שיצא, השירים, הפנזינים, קריאות לעיצובים, קריאות לכל שטות אחרת ו.. אוח. כ"כ הרבה. חיים. פאקינג חיים שלמים שמאוגדים כאן. טוב, לא חיים שלמים, אבל קורות חיים והתפתחות אישית, שבצורה אירונית משהו, אני עכשיו אשכרה חרד לה - ולו רק כדי שמטופלים או תלמידים לא יקראו את זה. רק זה חסר לי, אחרי הסערה שהייתה בפייסבוק בזמנו.

החל משטויות גזעניות, וכלה בהארות פילוסופיות, או פסבדו פילוסופיות, מאבקים עצמיים, דת, הזיות כאלו ואחרות ושטויות כאלו ואחרות.

הכל כאן.

שריר, קיים, מובנה, חי. 

מהרגעים האלה של להסתכל החוצה ולראות את העולם ממשיך. זעקות אמבולנס, אוטו נוסע, אנשים ברחוב מהלכים בעיסוקיהם, באסם מכין עוד חומוס לאדם רעב עם עשרים ש"ח עליו, קולות אביב תל אביבי. העולם כמנהגו נוהג ונראה שלפחות לדקה אחת, הכל בסדר בעולם הזה שלי. הכל כמעט בסדר, או יהיה בסדר. רגע להיות מאושר בו קצת.

יאללה שאנדור, שיהיה למזל טוב.

חגיגות העשרים מתישהו.

ובדיוק היום הולכים להרים כוסית ליומולדת של אדם טוב, נרים גם אחת לך.

לחיי המקום הזה,

הקהילה הנפלאה הזו,

קשרי אנוש נהדרים ונפלאים שלא חשבתי שאצור ועוד אמשיך לצור אותם, שנה אחר שנה.

הרבה אהבה, אנשים,

אהבות עד

אהבות עולם

אוהב

תמיד

צרי.

בירה מפחית היא הסממן הנפלא ביותר לערב עבודה או ערב עשיה כזה או אחר. הפחית עיתים אפילו עדיפה לחבית. לא, לא מבחינת הטעם פר-סה,ודאי שלא. בירה עדיין אמורה להיות בירה, כן? אבל.. טעם המתכת, הקליק של הפחית והחזרה מהסופר הקטן / המכולת למעלה יחד עם שקית זבל-אכיל-כזה-או-אחר, מול סדרה מעולה כזו או אחרת - כל אלו יחד הם סיום בולט ונפלא ליום עבודה/לימודים כזה או אחר. אהח. תחושה נהדרת של פריצת מציאות, יען הבירה למדה להיות חור תולעת.

ובכלל,

מאז הצבא לא הייתי בתקופה בה אני מתלונן יותר.

קצת על תלמידים, אבל נו, אני מרצה - אני חייב להוציא קיטור על תלמידים, עד כמה שבסתר ליבי, אני מאוהב בהם ללא חת.

אבל בעיקר על הלימודים. בעיקר על התואר. על המסלול הזה.

המחקר אדיר. כיף לי לשבת עם אנשים, לראיין. כיף לי להרגיש עם מלא אחריות עליי ולדעת שאני מתקתק עבודה כמו מניאק, אבל עדיין לוקח את זה בפנאן. פרילנסר. עושה את זה לאט, נכון, מקבל מכות כשצריך, אבל מתקתק את העסק.

אבל הלימודים לא.

לא.

המון עבודות, המון הגשות, 99% בזבזת זמן. 99% טכנוקרטיה מחורבנת שאני לא נהנה ממנה כרגע, או בכלל, בעצם לא נהנתי מההתחלה. מרצים שרובם, באיכות בינונית ותו לא. אנשים שלידי, מעבר לכמה תזונאיות שהן ידידות אמת נפלאות, באמת, משמימות ומשעממות. עצם הכניסה לסאקלר זו התחושה הזו כשאתה נכנס למשרדים של איזו חברת ביטוח. משמים. אנשים עם פרצוף מת. קפוא. סטטיסטי משהו. הרוב עברו ביעף את השלושים, או נראים ככה, או מדברים ככה - לא בצורה שאני מכליל שכל בן 30 הוא לא מגניב באשר הוא, חלילה - אלא שנמאס לי שמכל מקום ומכל חור חופרים לי על ילדים. מרגיש לי זר ממני. ילדים, ושטויות של אנשים נשואים. אלוהים, אנשים, לפחות תדברו על GOT :( על זה כולם מדברים :(.

ובנימה רצינית, זה לא באמת עניין של "הו אני כה מגניב והם הו כה לא", אלא סתם שזה מרגיש הרבה פחות ביתי, מגניב, וחברי ממה שהיה בתל חי. כן, בתל חי כולן היו עדיין תזונאיות בלתי נסבלות, כן, אבל הרגיש שכולם פלוס מינוס באותו ראש. גם אם היו אנשים שהתגלשו לשלושים שלהם, מעבר, ופחות מזה. גם אם בתל חי אנשים היו סאחים. אבל איפשהו זה הרגיש יותר חזק. איפשהו. לא כמו שיש לי עם אנשים שאני אוהב ולא כמו שיש לי במקומות שכונתיים להחריד או פלצניים להחריד כשאני יושב לבירה או הולך להופעה או אלוהים יודע מה.

קיצר חאלס.

נמאס לי להתלונן על זה.

בדיוק כמו שנה ב' או סוף שנה ג' של תואר ראשון, אני אחכה בשקט עד אוגוסט, ואעשה דברים שאני אשכרה נהנה מהם בינתיים. ברוך ה', השנה, לא חסרים כאלה, רק שהם טיפה סותמים לי את הגוף. 

הדברים האלה יעברו, וגם הדברים האלה יעברו, וכל אלו אינם אלא תופעות חולפות - שאריות רוח וחול, מצמוצי אנוש ואהבות נבולות שחוזרות ומתות, כמחזור תמוז, כצעדי פרספונה, כקינות אב, כרוחות אלול.

אם זה לא היה אלכוהוליזם,

כל פעם שהייתי באוניברסיטה הזו,

הייתי מעביר עם כמה ליטרים של בירה, ולו רק כדי להעביר את זה, למחוק את זה, לשכוח את זה, להקהות את זה. אני באמת לא נהנה מזה. באמת באמת, לא נהנה פה. בהבדל מהצבא - זה לא כל יום, זה לא בכפייה, ואני כנראה אקבל משהו טוב בסוף.

סוג של.

נו טוב.

אהבות עולם

צרי

(תורגם מהמקור הלטיני שנמצא, ומהתרגום של אייזיק ניוטון זצוקקל"ה)

*

לשם ייחוד קדשוא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו, לייחד שם י"ה בו"ה בייחוד שלם בשם כל ישראל ושם כל תבל

*

אמת היא הדבר, ללא דופי – בטוחה ואמיתית היא.

אשר מטה דומה למעלה, אשר מעלה דומה למטה, למעשי פלאות אשר הם אך אחת.

וככל הדברים אשר באו ועלו מהתבוננות באחד: כך כל הדברים נולדים מזה האחד על פי קבלתו.

אביו השמש, אמו הלבנה, נשאהו הרוח ברחמה, הארץ מטפלתו.

אב כל השלמויות בכלל תבל - הוא אשר כאן.

מעלתו תמלאנה ארץ באשר תגיע לאדמה.

הפרד האדמה מהאש, העדין מהכלל במתק במלאכה מרובה.

הוא עולה מהארץ לשמים ושוב יורד לארץ ומקבל את כח הדברים העליונים והתחתונים.

ולפיכך יהא לך תפארת עולמים.

ולפיכך כלל תעלומות יעופו ממך.

כוחו מעל כל כח. שכן יעלים כל דבר עדין ויחדור כל דבר מוצק.

וכך נברא עולם.

מכך הם ויבואו ההתגשמויות מלאות הדר אשר מהם הפעולות אשר כאן. ולפיכך אני הקרוי הרמס טריסמגיסט (הרמס תלת תואר), בעל שלושת חלקי ידיעת כלל העולם.

את אשר אמרתי אודות פעולת השמש תם ונשלם.

***

הרמס טרימגיסטיס הוא מעין ערבוב שרבוב נפלא, הלינסטי יש יאמרו, בעל הרבה מאד אגדות - של אותו ערבוב בין תחות' (או ג'חוואטי, תלוי איך קוראים) המצרי (המקביל לאל אאה, אל הקסמים והתהום) בערבוב עם האל היווני הרמס, אל החכמה והידיעות. מספרים עליו שהיה התגלמות מעורבבת של שניהם, והוא האב לחכמה הרמטית (שממנה שרד היום אך הביטוי "סגור הרמטית". נו, מילא). דמות מעניינת, שכרגע ממלאת את עולמי יחד עם תהיות על אלכימיה (ומדוע העלמנו את מימד ההתרגשות והמטאפיזיקה מהמדע שלנו, למרות שהעלמות זו הייתה קריטית על מנת שהמדע יהיה מדע ולא שקר כלשהו, כמו שהאלכימיה היא, בסופו של יום).

לא ראיתי את זה מתורגם, אז ניסיתי.

מעניין אם מישהו אי פעם יתקל בזה.

הו, וול.

אהבות עד

צרי.

אז אדם שורף זמן.

מוריד מוזיקה חדשה, מחפש סדרות חדשות, ובעיקר, שם לב איך השמש משנה את גווני שמי המרום ככל שהלב פועם. התחושה המוזרה הזו של זמן, של התמשכות, של מעשה אחר מעשה - נשרפת לאיטה. יש משהו נפלא בזה.

אז זהו, זו הפואנטה המרכזית של הפוסט הזה. שריפת זמן. אני מחפש עוד דברים להוריד, עוד ספרים לצרוך, עוד ידע לשפעל, עוד חלומות להגשים או בעצם לעולם לא להגשים, רמזים לאסוף (האחרון שיצא לי לחזות בו - אדם גאון ומשוגע לגמרי מוסר את סודו הגדול ביותר לידיעת השפתות האדירה שהוא נוחל - לקרוא מילונים. בדיוק החתיכה החסרה בפאזל הלנשום-לדבר-לשים-לב-לדברים-שחוזרים-לעצמם-וזהו. מילונים. הא. כ"כ פשוט), ובעיקר, לחכות שקבצי עבודה ירדו, על מנת שאני אוכל לעבוד ולהפוך זמן לכסף.

אנקדוטה - מתן, סוכן הנדל"ן השאפתן לעתיד או להווה למעשה, מדבר כל הזמן על איך להפסיק את המשוואה הזו של להפוך זמן לכסף. אלא ליצור כסף דרך מדיום שאינו קשור לזמן, או יותר נכון, בפרופורציה כזו שזה ישתלם ולא יהיה דרוש בזמן. אבל הוא שוכח משהו. בין ירצה או לאו הרגעים עוברים. הזמן נחתך. אוקי, אז תעמול מעט יותר או פחות, בזמן או בעצבים, על מנת להגיע לאותו המצב הזה שגם כשאתה לא זז כלל, וגם כשאתה נושם בלבד - אתה מרוויח - יופי. אבל יש גבול ליכולת של אדם להאט את הזמן למול עצמו (ובעצם איך זה קשור למתן? אני לא יודע, אני נותן חירות), עד שמגיעים למרווחי הפלאנק, לזמני הפלאנק, לרגע הזה שבו הנצח הופך להיות בדיד, הגם שהוא כ"כ נצחי בפני עצמו.

שיהיה.

אופת' ברקע, DAMNATION (ואיך מתרגמים את המונח הזה? אבדון? קללון? קללות? קללה? עזאזליות?). 2003 שהזבל המדהים הזה יצא לאוויר העולם, מדגים שגם מטאליסטים קשוחים ופרוגרסיבים יכולים לעשות משהו שהוא פשוט מלנכולי, ובעיקר פשוט. אני זוכר שאחד הראשונים, או בעצם, הראשון, שהשמיע לי את הדיסק, היה משה. ובדיוק כמו הגאון הפסיכי שהכרתי לפני כמה ימים, גם משה הוא (או היה?) סוג של גאון פסיכוטי.

*שלג טלוויזיה, מעבירים ערוץ, הסיפור על משה*

את משה הכרתי כשסהר ר. זכורה-לטוב, כיום היפית לוחמנית ובוגרת (או לא? או מאסטרנטית?) ביולוגיה ימית (אני לא באמת יודע, אבל זה מעבר לניחוש מושכל) הביאה אותו דרך החצר של ביתי על מנת שאפגוש אותו. הוא היה בעל פרצוף עגמומי ורציני עד מאד ובעיקר עמד במטבח שלי ולא הגיב יותר מדי, עד שהתחיל לזמזם את המנגינות של סטאר וורז. הוא מאד אהב את סטארווארז, 

ו..

אולי הסיפור על משה הוא לזמן אחר.

*

בדיוק באותו רגע שהשלג התחיל בטלוויזיה-בלוג-כאן בדיוק קיבלתי טלפון שקרא לי לבירה.

המנהג הנלוז הזה, של חמצון הכבד שלי בעוד כמה גרמים, ונסיון יפה להפוך את הגוש האדמדם הזה ללבנבן ואז לשחור עולה לי בהרבה דברים. סנטימנטים, סנטים, סטנים, זמן, אהבה, ובהוויה של יקום פיכח ולא יקום לא-ממש-פיכח.

אבל כמו שאמרתי לחברי אהובי האלכוהוליסט - העולם היה נורא מבאס, הגם בריא, לולא היה בו מעט שיכר.

הו, שיכר.

אולי הגיע הזמן שאני אתרכז יותר בכתיבה פה,

אתאמן בה גם כן,

למען דברים גדולים ונפלאים יותר?

עדיף, לא?

הקבוצה הזו שפתחו בפייסוש של כל הבוגרי ישרא', רובם בני 30/40 או משהו כזה, כולם מהתקופה שישרא היה, ישרא-בלוג, מהתקופה בה נענע היה פורטל אקראי, ולאנשים היו בלוגים דו תלת וארבע ספרתיים.. וכתבו פוסטים ארוכים יותר ויותר וחלקם אפילו מתפרנסים מאותו מנהג נלוז משלהם - ובכן - זה גרם לי לחשוב אולי להחזיר את הבלוג הזה, כלומר, להביא את הבלוג הזה, לפוסטים קצת יותר איכותיים מזיוני שכל אקראיים על שגרה או נון-שגרה, מפוסטי-תיכון-אידיוטיים שהיו כאן עד שהשתחררתי מהתיכון, ומשטויות אחרות שעוברות כאן מדי פעם.

לא נורא. עוד שבוע לערך שאנדור, הבלוג הזה, יהיה בן עשר, אני חושב שאני אשקיע יממה או חצי יממה או משהו דומה בלסקור את הבלוג הזה.

אלוהים אדירים,

עשור.

עשור של זמן מבזובז, מתועד להפליא.

אולי ככה אפשר להתמודד כנגד הזמן הנשרף הזה,

להותיר אותו מתועד, וכך אולי לא להחיות אותו, אבל להקפיא אותו בזמןחלל.

אהבות,

אוהב תמיד

אהבות עולם

צרי