השפיל, צורה מס' 7?

כי זה מספר יפה.

אנשים שאומרים שהם למדו/עבדו/התכוננו קשות כלפי אירוע מסויים (נניח מבחן), כמעט בוכים ומרגישים "הכי לא מוכנים בעולם" למרות כמות שעות אדירה שהושקעה, עושים אותו, אומרים שהם "לא בטוחים שעברו" ושהלך להם "ממש גרוע" או משהו כזה, מקבלים ציון מצויין ונפלא וכל הכבוד ואומרים "הופתעתי ממש, מה". 

לא כשזה חוזר במספר דו ספרתי כמעט, חברים, לא כשזה מצב כזה.

אתיולוגיה: האם זו קנאה בכך שאצלי הציונים לא מושלמים בשיט? או האם זה סתם עצבים על ההדחקת זיינת שכל והחוסר יכולת הזו של אנשים להעריך את עצמם כשמגיע להם?

ככל שהזמן עובר אני מרגיש שזה אפקט 2. וגם החוסר יכולת שלי להמיר את עצמי לחרשנות. אני פשוט גרוע בזה.

הנה, אני כותב פוסט במקום לסיים את הסמינר ואת התרגום לסנש. למה? גאד פאקינג נווז. אולי סתם כי אני שונא את זה. שונא לימודים ממוסדים. שונא מרצים ושונא מורים, בדיוק כמו שהייתי בגיל 16. דברים שלא יצאו ממני כנראה, גם כשיש מרצים שאני מעריץ וגם כשיש מנחים שעוד יעשו לי את החיים טובים יותר.

תנו לי מטופלים לעזאזל, ותהרגו את כל שאר האנשים בעולם.

איך מתמודדים: כמו עם כל דבר. משחררים. אוהבים. מקבלים. אז יש אנשים שיש להם תת הערכה, ופיקסציות אנאליות וזיוני שכל אחרים. אז יש. וזו הבעיה שלהם. אותי מעניין ציון? מעניינות פיקסציות? שיהיה לכולם לבריאות. יש לי דברים אחרים לעשות. דברים הרבה יותר חשובים מזה. שאולי אני דואג להם בתת מודע הרבה יותר בלי שאני שם לב.

ובעברית, לעזאזל.

דבר טוב שקרה לא מזמן: זוכרים את פרופ' עורב שהזכרתי שהצליחה להדליק לי טריגרים? היא התוודתה בשיעור פרטני כזה שבו מתוודים על דברים (לא משנה מה זה) על המטופלת שהיא לא הצליחה לסלוח לה. הסיבה לחוסר יכולת לסלוח - פגיעה בלתי נסלחת באגו. בבבום, במשפט אחד, השנאה שלי והעצבים שלי בעיקר כלפי המעוררת טריגרים שכ"כ מזכירה את אמא הזו, הפכה לחמלה. פתאום הבנתי שאחרי כל ההישגים הרבים שמאחוריה, אחרי כל הנצחונות האדירים ובאמת הקרדיט שמגיע לה בהרבה מאד דברים, האישה הזו עדיין שבויה ומפוחדת מהצל של עצמה עד כדי כך שפגיעות באגו נשארות אצלה לנצח. עד כדי כך שהיא כ"כ זקוקה לאגו שלה, כ"כ זקוקה לתחזק ולהאכיל אותו, כאילו הוא היה הפרעת אכילה בפני עצמו.

הממ.

BED נפשי.

אני יודע שאני בגיל צעיר מאד החלטתי לעבוד על זה שלא אגיע למקום כמו שלה. ועדיין עובד על זה. ויש לי עוד דרך ארוכה, מאד, עד שאני אצליח לוותר על רוב החלקים של האגו שלי וללמוד לווסת בינם ובין שאר החלקים. אבל אני נחוש. ואני חזק. ואני אעלים אותם. כה יעזור לי ה', כה ידריך אותי בודהה ולאו טצה. בדבר אחד, יש לי יתרון עליה. זה כבר טוב. אני מקווה להגיע לדרגה בה לא אצטרך לחשוב על יתרונות בכלל, ולא ישנה לי להיות ביתרון מעל אדם כלשהו, אלא להיות ביתרון על עצמי מול עצמי בלבד.

לזכור את זה, צרי, לזכור את זה.

אהבותעד

צרי

אדם פותח את דלת חדרו ומסתגר ומסתגר, אומר בלי הברות ובלי נשימות מיותרות שהבדידות בחוץ כבדה, ושהמרווחים בין הבתים שוברים את גבו הרצוץ, ונכנס ומתהדק לתוך בדידות נפלאה יותר, רצופה בודדים אחרים, וכל אחד מתקרא אני אני וזועק אני אני, ולכל אחד חולצה מאד יפה ולכל אחד פרופיל מאד יפה ולכל אחד תמונות מכל רגע וכל שנייה, עד אשר אנשים מרצפים את עצמם באמירות ולא ברגעים ובתמונות ולא בזכרונות, ולפתע אין אדם ואין זיכרון ואין יישות ואין דבר זולת מילים רבגוניות, נסיונות שנונים ותמונות, אינספור תמונות, בפילטרים משונים ומשונים. אין בדיחות, יש ממים, אין ביקורת, יש שמות משפחה, אין הערכה, יש לייקים ושיירים, אין מחשבה, יש זרימה ולא חפירה.

אדם מתבצר ומצטבר ושוכח את ההבדל. והבחוץ נראה כה זר, והבשר מרגיש כה שונה, עד אשר האשליה טובה בהרבה מכל מה שהמציאות באה להציע. אוננות על כוכבות פורנו ותמונות של אחרות טובות מכל אהבה שלא תתנה, האהבה במילה הווירטואלית גדולה מזו שבעיניה שלה, החחחחח המתמשך טוב מבת הצחוק. אתה ממיר עצמך מקובץ עליון של נשמה ונפש למשהו עם נקודה לפניו ושלוש אותיות באנגלית. 

.adm

כביכול. ואיך ממירים אותך עכשיו לפידיאף או לג'יפג או לאמפי.

אדם בורח ובורח ועשרות אלפי מסכים מנסים להגיד לו איך צריך להיות. והוא דואג שמא הוא לא מספיק ותמיד הוא אחרי. הוא תמיד מקבל את הממ באיחור. תמיד שומע על המשחק האחרון, הגדג'ט האחרון, השטות האחרונה האחרת באיחור. עושה לייק אחרון. ומי שלא כ"כ שמח להגיב ראשון. להיות ראשון. כשהם שהשאיפה להיות מפורסם נותרת יותר מכל שאיפה אחרת. השאיפה שהאינדווידום יהיה משהו סופסוף מלבד אינדווידום, מלבד עוד שם, עוד תמונה מרחפת, עוד שחזור מוחלט של אותם הדברים שכבר נאמרו טוב יותר. וזה מחלחל. תכניות הטלוויזיה משחזרות את זה. הריאלטי משחזר את זה ואנשים לא שמים לב שזה בדיוק אותו דבר רק בסקוונצה, בדיוק כמו שהם לא שמים לב שהשירים ברדיו הם אותה הרמוניה רק בסקוונצה בד"כ, כשם שהם לא שמים לב שהשנאה העכשווית שלהם היא לא יותר מהדהוד של כל השנאות שנשנאו ורצחו, וכן אהבתם אינה אלא אותו מחזור של בדיוק מה שכולם עושים. צדק וונגוט שאמר שהגלובליזציה דפקה כל יכולת שלנו לתחרות, אז אנחנו נולדים לתוך ההעתקה הזו, בטוחים שאנחנו הכי טובים כשאנחנו יודעים שאנחנו שום דבר למעשה. ובורחים מאותו השום דבר כי יש מולנו כל שנייה מילארדי שום דבר אחרים שחוזרים על עצמם בדיוק כמונו. אז אנחנו עוד יותר בורחים. אז יש לנו את כל הספרים שבעולם על המחשב ויש לנו את כל הסדרות והסרטים הכי טובים שנעשו ואת כל השירים והיצירות הכי גאוניות ובכל זאת אנחנו בורחים תמיד למקום בו לא חופרים, למקום בו שוכחים את השפה ומתמזגים לתוך האוניברסליות נטולת המילה - לויזואליות הזו של אגודל מורם, של מספרים זורמים. תהודות אינסופיות לכלום ואולי כך היקום נוצר מלכתחילה, בעצם. תהודה אינסופית של שום דבר שלא יכול להיות בתהודה, אבל עובדה היא שהוא בתהודה, והוא יוצר משהו. ואף אחד לא עלה מה היה בפער. אולי התנועה עצמה היא החומר אחרי הכל.

אדם פותח צהר למה שלאט לאט הופך להיות העולם האמיתי, יקום נפלא וחדש, ויהי אור ויהי לייק - פותח צהר וממלא את קיבתו בכלל השנאה וצחנה הנוראית שעוד רגע יהפכו לנורמה שגם בתורה תזכה לעדנה מתיישנת ומשהו אחר יקום דמה, ינקב אותה ויפיל אותה ואז אותו המנקב יזכה לקיתונות תועבה דומות לאלו, ואותו מנקב יזכה לכתב שנאה ומליצת-מה. ובינתיים אותה שנאה ממלאת ואנחנו מתנחמים בכך שכמה קילומטרים מאיתנו אנשים החליפו שלטון בזכות אותם צהרים וחרירים מהם לאט לאט הערכים הקודמים שלנו מתנתקים. צודק האדם שטען שהמגרשים מתנקים. הילדים מדממים בית לעצמם. מחוקים חזק יותר מהרואין. הצורך הזה בלהשוויץ בעצמך כשאף אחד לא באמת מסתכל, הצורך הזה להרגיש כאילו עשית משהו כשבעצם חזרת על עצמך כמו עוד מהלך ויולדי. התחושה המדהימה הזו כשאתה עושה משהו חסר טעם לגמרי, ואתה מודע לכך שלדבר הזה אין שום אימפקט. לא על עצמך ולא על שום אדם. 

ובכל זאת אתה עושה אותו. חוזר על עצמך וחוזר על עצמך ולא זז מאומה ולא זז לשום מקום. ובסוף יכבו את המסך. בסוף השאלטר יורד. או שלא.

כתבתי לפני יום על אפוקליפסת הזומבים. זה לא מדאיג אותי. מדאיג אותי שהמצב הזה פשוט יימשך עד שאנשים לא יריחו ולא יאהבו ולא יהיו מקוריים יותר. יהיו רק סטרטאפיסטים ומלייקקים ופרסומאים ועורכי תוכן בריאלטי. הקצנה אחרת של מראה שחורה 2 או הפרק האחר, החדשים.

כן, מזה אני מפחד.

מזה ומכך שאולי אני באמת לא יכול להתנתק.

כותב, זועם, זורם, ובסופו של דבר,

מפחד פחד מוות.

וממלא דברים אחרים.

יש לי ללכת לדואר,

ולהתקשר לצעוק על האידיוטים מהארנונה,

ולקחת לחתול אנטיביוטיקה ולהחליף לו מים,

ולהמשיך עם הסמינר המזורגג ולסיים אותו כבר,

ולכתוב תווים מחדש של איזה שיר,

ולהרוג אנשים,

ולהתקלח, וכו'.

אבל במקום, אני כרגיל, בורח לפוסט, כי לפעמים עם ההתמכרות שלי ללחץ, לא בא לי לעשות בערך שום כלום ושום דבר. ומאחר וסיימתי את העונה השנייה של המתים המהלכים ואין לי שום כוונה להמשיך לשלישית, או להתחיל סדרה חדשה, אני מעדיף לכתוב פוסט חסר חשיבות של בריחה.

ומעניין מי ממכם יסבול את הקריאה שלו.

אני פתאום קולט שטליק חוגג עכשיו עשור. זאת אומרת שטליק התחיל בקושי שנה לפניי. וזאת אומרת שהילדים שלו מבוגרים בעשור. קטע דפוק.

מעניין, כשאני חושב על זה, חוץ מעמית האלמנה כמעט אף אחד לא הצליח להשאר כ"כ הרבה זמן (מעניין עמית, את עדיין קוראת פה בכלל?). כל הדור שידע את זרובבלה, את תום הממורמר (שהפך לסופרסטאר בגלל דברים גאוניים אחרים) ואת הארנב הרוסי (מעניין מה שלומך חבוב מצחיק) - מעניין לאן נעלם הדור הזה.

קטע.

הפוסט הראשון שקראתי של התימני שחובב דיפרנציאלי או דיסקרטית או כל דבר אחר ממה שמתמטיקאים אוהבים להגיד ולעשות (ואני לא מבין ולא עושה) היה על איך לכתוב פוסט כמו שצריך.

לא אהבתי את מה שהיה לו להגיד, פלוס שהוא חושב שאילן הייטנר סופר טוב.

כאן אנחנו בבעיה.

ואז ישר חשבתי, רגע, אולי אני אתן עצות לאנשים איך לכתוב?

אבל לפי איך שהבלוג הזה נראה,

ולפי העצלנות שלי בלהשקיע בדברים שאני רוצה לכתוב, או להוציא לפועל את הסיפורים-קצרים-הזויים שלי או לערוך את השירים שוב או גאד-נווז-וואט (ולהוציא לפועל את הרעיונות האדירים למחזות עם רותם וחלי).. אממ.. אולי כדאי שאשתוק ואשמור את העצות שלי לעצמי או משהו כזה.

נכון בסרטים הוליוודים תמיד יש את הקטעים האלה שיש איזה מונטאז' כזה עם מוזיקת רקע ואנשים עושים דברים או משהו כזה?

אז התחושה היא שאני תקוע באחד כזה, שעובר ממש לאט. כלומר, רואים אותי ליד המחשב כותב נניח את הסמינר (וזה ממש..ממש..לוקח..יותר..מדי..זמן) או כותב תווים לטרומבוניסט ורב בחזרות עם כל העולם ואחותו הצולעת (להוציא להורג, זמרים), או הולך למטופלת שלי ועושה איתה שיחות עידוד וסקירות תזונתיות וכיוצב' (נשמע מגניב, נכון? כן, פשוט יותר ממה שזה נשמע).

לא מגניב לי. לא, לא מגניב בכלל. אבל גם זה יעבור וגם זה יגמר ועוד רגע אני אהיה ברגע הזה שהמונטאז' נגמר, עם תואר ביד, מטופלת נפרדת ממני, השתכרות פרידה מהחבר'ה של האנסמבל, פרידה מהתלמידי פסנתר, מהמורה לגיטרה, וכיוצב'.

הממ.

לא רע, לא רע יחסית לתזונאיתלחוצה ממין זכר.

למה צריך להרוג זמרים.

אני חושב שיש לי בסדרה איפשהו כאן למה צריך להרוג גיטריסטים וסאונדמנים.

בוא נחפש.

הנה. זה לא פוסט משהו אבל בסדר. שם ירדתי על גיטריסטים (לא בצורה מדוייקת) ועל סאונדמנים (גם לא) ועל מטיפי חב"ד וש"ס או מה.

מצחיק שכתבתי שם על היום הפתוח בתל חי. פחפח. איך הזמן עובר. טוב.

אז למה צריך להרוג זמרים?

טוב, כמובן - לא את כל הזמרים וכו', אני לא רוצה להכליל לכלל הקבוצה, ומאחר ועוד לא הרצתי כאן טי טסט כזה או אחר לזמרים כשאני מגדיר ציון של 1 עד 10 במוזיקאיות (לפי סקאלה כזו או אחרת) והוכחתי שיש להם ציון נמוך באופן מובהק (p<0.05), אני לא יכול להגיד גם שהתופעה מספיק מוכללת ולכן ההמנון הרגיל שיחזור כאן ותמיד הוא - further studies are required in order to asses the magnitude and significancy of thie phenomenon. כאמור, בהחלט יש זמרים שהם מוזיקאים, שלמדו קשה, שעבדו קשה, שיודעים על מה הם מדברים ושווים הערכה. על אלו, המשך הפוסט הזה לא מדבר בכלל.

כן.

אבל עדיין, מאלו שהכרתי, למה צריך להרוג אותם?

א. כי הם לא מוזיקאים אבל חושבים שכן - התיימרות היא מחלה נוראית. כשאדם שיש ליד השם שלו RN ולא RD (נאטורופאת ולא תזונאי קליני) הוא מתיימר לפעמים לדברים לא לו (כמו לאבחן אי ספיגת ברזל בגלל הליקובקטר בקיבה; כמו לתת כוחות ויתרונות לדיאטות שונות ומשונות ללא בסיס מדעי איתן וכו'). הנ"ל שווה לחלוטין לזמרים שלא למדו מוזיקה, שלא יודעים דברים בסיסיים (קריאת תווים, מרווחים, הבנת דינמיקה של הרכב, הבנת הגיון תזמורי, להשאר בסולם וכו'). הבעיה היא שזמר מתוקף היותו היחיד שמדבר בשפה כלשהי שקהל הדיוט, זוכה להמון קרדיט והמון כבוד, ברמה שעל פיו ועל דברו יקום ויפול שיר. לזה נגיע בסעיף אחר. בכ"א, מתוקף זכויותיו האינהרנטיות הנ"ל בתשלובת הבורות המוזיקלית, התוצאה היא בד"כ שהם הורסי חזרות קבועות עם דיעות משונות שלא קשורות למה שההרכב עושה, ובאופן כללי בעלי בעיית תקשורת קשה מאד עם מה שקורה בהרכב. כ"כ הרבה פעמים שמעתי זמרים מנסים לדבר במוזיקלית או להנחות את ההרכב למה שהם רוצים, רק שזה לא במוזיקלית, אלא בשפה אחרת ומעורפלת יותר שאת כוונותיה ניתן לפרש ביותר דרכים משאפשר להכין סלט ירקות. זה לא אמור להיות ככה. יש סיבה שמלמדים תווים, מרווחים, אקורדים, ושטויות בסיסיות אחרות - וזה כדי שאדם שעוסק במוזיקה, יוכל להעביר את המסר שלו בפשטות ובלי לזיין את השכל יותר מדי. זמרים לא מבינים את זה, ולא מבינים מה הם עושים. זה מעצבן. נורא.

ב. זמרים בוחרים שירים בהתבסס על המילים ולא בהתבסס על המוזיקה. אפשר לחשוב שאדם שעוסק איכשהו במוזיקה מבין איכשהו במה שקורה מעבר למילים ומעבר להגשה ולפוזה. אבל לא, זה לא קורה. נכון, להדיוט, שיר מורכב ממילים ומאיזה רעש אקראי שעובר באוזן, וזה בסדר. אבל אדם שעוסק בזה מקצועית אמור לדעת שהרעש מאחורה, העיבוד, האקורדים, המנגינה, הרציונל והווייב כולם יחדיו הם עבודה קשה מאד שצריך להתחשב בה. וכן, יש הבדל בין עיבודים גרועים לשירים של קרן פלס לבין כל דבר שיוני רכטר אי פעם נגע בו בערך, לדוגמא. זמרים מתעקשים לשכוח את זה שהם עושים מוזיקה ולא רק פוזות במה נוגות. זה מעצבן. נורא נורא.

ג. זמרים שוכחים סולמות ומזיזים אותם כאוות נפשם. אוקי, זה מובן, צריך להתאים סולמות לפי זמר. הגיוני. הצרה היא שזמרים שוכחים שלא כל המוזיקאים עם זיכרון פסיכוטי ויכולת טרנספויזציה במצמוץ. למעטים בלבד יש את זה בשלוף, וגם לא בכל כלי זה כ"כ פשוט. גיטריסטים בד"כ צריכים להזיז פרט-קדימה-אחורה והם מסתדרים; פסנתרנים צריכים לחשוב 5 דק' או משהו כזה; אבל כלים אחרים בתסביך אחר לגמרי. וזה עוד יותר כואב לראש למעבד שעכשיו צריך לחזור לתווים שהוא שרבט ידנית...ולהעביר את כולם... חצי טון למטה. זה גוזל זמן יקר שהיה לא נגזל אם לזמר היה את הכבוד לתת לנגנים ולקבוע סולם שסופית הוא מסתדר בו, ואשכרה ל ז כ ו ר  את הסולם הזה. אבל למה שזמר יזכור סולמות בע"פ? הוא גם ככה לא מוזיקאי ולא יודע להבדיל בין סקסטה לטרצה, בין מז'ור למינור, בין שחור ללבן. 

ד. לחלקם יש את החוצפה לתת ביקורת. אחד הדברים שעצבנו אותי בזמרת שזכתה לא מזמן לפוסט משלה היה ועדיין - היכולת לבקר סתם. נכון, אילתרתי אקורדים כאלו ואחרים בהתקווה. אבל כשאמרת "יצאת מהסולם" רציתי להרוג אותך, ועדיף עם מסמר בקרוטידות שלך, ולחייך כשאני רואה אותך מפרפרת. לא עשיתי את זה כי אני מאד מאופק ואני בכלל לא אלים, אבל אין דבר יותר נוראי מזמר שאומר לי שאני לא בסולם, כשאני יכול להצביע לו בדיוק על איזו דרגה זה היה באיזה סולם זה היה, למה אם עשיתי מודולציה היא עדיין נשמעת טוב ותשמע טוב, למה זה, ובדרך גם לעשות את המקרנה. זה כי אני השקעתי הרבה יותר זמן מהחיים שלי כדי להבין לא רע בכלל מה זה סולם ואיך עובדים איתו. את לא. כנ"ל לאותה זמרת אחרת שניסתה להתחיל שיר איזה 10 פעמים ולהגיד לי שאני לא בסולם איתה, אחרי שקבענו סולם מבורזל אחרי שהחלפנו 3 סולמות. כלבה. את לא יודעת מה זה סולם. אז תסתמי את הפה ולפחות תשמרי על מה שעשינו. ואם לא נאה לך העבודה שלי, או שתגידי את זה במילים יפות ותכווני אותי טיפה בהגיון, או שתלכי ותחפשי מישהו אחר שיעשה לך את העבודה, כי תאמיני לי, אני מוותר עלייך בצ'יק. 

ה. שוכחים שכמוהם יש עוד מליון, אבל בכל הכח מנסים להפוך להיות אותו עדר. זה דבר שמעולם לא הבנתי. בעצם, הבנתי, אבל למול ציבור המוזיקאים זה מוזר. מן עקרונות הברזל של המוזיקה והמוזיקאים באופן כללי הוא להיות מיוחד. לנסות למצוא את האמירה שלך. מוזיקאי טוב, מכל כלי, וגם זמר שהוא מוזיקאי (יש כאלו), חושבים על מקוריות. זמרים שהם לא מוזיקאים אוהבים לחשוב בכוכב נולד. אחד הדבריםהמעצבנים ביותר שהזמרי הרכב שלי עושים (יש הרבה כמו שאתם רואים), הוא כל הזמן להביא דוגמאות מכוכב נולד. עכשיו סלחו לי, לכוכב נולד יש המון תקציב ולכן בד"כ העיבודים שלהם עשויים טוב אבל הם משמימים, מרדדים, ממיינסטרימים ובד"כ מכוונים לבדיוק אותה קופסא של 4/4 טונאלית. כמובן מה אני יכול לצפות מתכנית מיינסטרים או מזמרים לא מוזיקאים - בטח לא לקבל מהם מייק פאטון בתשלובת עם אדגר וארז, בורדז אוף קנדה וקלוד דיביסי, כן? - אבל בכ"ז. כל הזמן, רק כוכב נולד? רק לשיר באותה מניירה, באותו גוון, באותה הגשה כמו ש כ ו ו ו ל ם עושים? אז מה הטעם?

ו. ובכל זאת הם מקבלים את כל התהילה. בימים שהיה איכפת לי מקרדיט ומאגו זה היה ממש מפריע לי. היום, כשהדבר האחרון שאיכפת לי ממנו זה להתפרסם כמוזיקאי/רוקסטאר/וואטאבר זה באמת לא מעניין אותי, אבל זה תמיד ישעשע אותי, איך שהפרונט, גם אם הוא לא יותר מזוג עיניים מרצדות וגוון נעים לאוזן (וגם זה לא תמיד) - ילהיב את הקהל. אחד הדברים המצחיקים זה לראות את המנכ"ל או היו"ר של המכללה או משהו כזה, בא כל הזמן לזמרת שלנו ומתלהב ממנה כי היא בוגרת רימון. פעם הבאה שהוא עושה את זה אני אשאל אותו בלי שום כבוד מה לעזאזל הוא תופס מרימון (בין השאר כי מתוך כמה וכמה אנשים, עד כדי עשרות שהכרתי או שמעתי עליהם שסיימו רימון, הכרתי רק שניים וחצי ששווים משהו) - אבל זה לא העניין. העניין הוא שהראשונים שבאים לתת להם מחמאות, כבוד, דיבור, הצעות עבודה, וכו' - זה הזמרים. זה שהמוזיקה נשמעת טוב, זה שהעיבוד גאוני, זה שהטרומבוניסט מלגאי קרן שרת, זה ש וזה ש וזה ש לא מעניין כבר. כאמור, בימי הזוהר של הפוזה הייתי נורא לוקח ללב. היום יותר עצוב לי על העובדה שיש הרכב שלם שקורע את התחת אבל אלו הדיליטאנטים מקדימה שלא יודעים להבדיל בין רבע לשמינית שמקבלים את הכבוד, ולא אלו שקרעו את התחת.

מצד שני, 

אני מרחם עליהם, כי הם באמת, באמת לא יודעים כמה כיף זה לדעת ידע של מוזיקאי שעבד על זה. ואין להם שמץ מה זה לדמם כ"כ הרבה בשביל משהו שנראה כ"כ קטן, אבל כ"כ, כ"כ שווה. כי הם לא מבינים אח"כ איזה תענוג זה לשמוע את השירים שלך ולהבין כ"כ הרבה יותר לעומק את מה שאתה אוהב. כי כן, זה אולי מוציא החוצה המון שירים כיפיים וטיפשיים וגרועים-הרמונית נניח, אבל אלו הטובים? זה הופך את זה לעונג, היכולת לשמוע את הדברים הקטנים. זה עונג להבין ולדעת איך לכתוב מה שבא לך. איך לעשות להיטים ואיך לעשות דברים גאוניים לגמרי גם אם אף אחד בעולם הזה לא יעריך את זה או ישמע את זה. זה לא משנה כי אלו דברים שנעשים וזה החשוב.

והם לא יודעים את זה.

חבל קצת.

אחלה בזבוז זמן. מרגיש הרבה יותר טוב. יאללה מקלחת והמשך יום.

אהבות אמת

צרי

התחלתי אחד כזה קודם,

לא יודע מה נסגר איתו (נראה לי נמחק תודות ללפטופ הטיפש) (לפעמים אני פשוט אידיוט וזה בסדר אני מניח), אבל עכשיו נעשה אחד חדש.

לאני הגלובלי, שהוא לא יותר משברירי פז של מה שכנראה הייתי, של מה שאני עדיין ולכל מה שאני חלק ממנו, ברמה כזו או אחרת.

* תעשה את שיעורי הבית שלך. בהמשך, כשתגלה שלא למדת לעשות את זה, תגלה שפספסת דרכים לעשות קיצורי דרך מהותיים בחיים שלך.

* אל תקשיב לאף אחד. טוב, לא לאף אחד, אבל תזכור שרוב הדברים שנאמרים בעולם הזה נאמרים מתוך פרספקטיבות. נניח אפילו אחותי, שבד"כ העצות שלה מתחלפות משתנות ולא שוות דבר, אומרת דברים שבהחלט בהחלט שווה לי להקשיב להם.

* החיים האלה קצרים ויפים מדי כדי לקחת דברים יותר מדי ברצינות.

* תעשה ספורט. תתחיל מגיל קטן. זוכר את הריצות בתיכון? תמשיך אותן. גם אם זה לא בגנים שלך. ותשתדל להנחיל את זה לילדים שלך. בכלל, להנחיל דברים נכונים דרך הסביבה זה יעיל. למדת לקרוא הרבה ולשאול הרבה ולחשוב הרבה כי זה מה שעשו בבית. למדת לרצות לדעת הכל ולהצליח ברוב המשימות בדיוק בגלל זה. למדת לחלק משימות ולפצלן דרך העובדה שבצבא זה מה שעשו כל זה. זה ושטויות. למדת לאלתר כי זה מה שהסופות בפנים לימדו אותך.

* זה שאתה לא יותר טוב מאף אחד לא הופך אותך לפחות טוב. זה שאתה לא יותר טוב מאף אחד לא אומר שאין לך הערות קונסטרוקטיביות. זה שאתה לא יותר מאף אחד לא אומר שכל ביקורת או כל תפיסה שונה היא ההתנשאות. זה שהיו לך אקסיות שסברו אחרת זו כבר בעיה אחרת.

* תפסיק לנסות להציל את כל העולם. כשתתחיל לטפל תעשה מספיק.

* אל תקשיב בחיים שלך לאותם שלושה אנשים שרצו שתשאר בצבא. זאת לא הבעיה שלך יותר.

* אל תפחד להודות בטעויות שלך, במי שאתה, ובעיקר - תלמד מהן. ואם אתה מספיק פחות-טיפש, תלמד מטעויות של אחרים.

* תאכל הרבה ירקות, תשתה הרבה מים, תישן טוב, תחייך, תאהב לעשות את מה שאתה עושה ותשתדל להפוך סקס למשהו נפלא יותר ממה שאנשים הופכים אותו ל- בד"כ.

* תאהב, תאהב, תאהב, תאהב, תאהב.

* דע את עצמך, ואל תשכח מאין באת ולאן אתה מתעתד ללכת, בסופו של יום אין אתה מעבר לחלקיק אנוש.

* יתגבר כארי. ודי לחכימא ברמיזא.

אהבותעדוזה

צרי