השפיל, צורה מס' 7?

אחת הטענות הפופולאריות שהתחילו לעלות מאז עידן האינטרנט היא זו שטוענת שרוב המחקר המדעי כיום, בעיקר המדעי-רפואי, משומן ומושפע היטב מכספים של חברות תרופות קפיטליסטיות מרושעות שכל רצונן הוא שליטה מוחלטת באג'נדה המדעית ובקתדרה האקדמית, ובכך, שכל טענת מתנגד מתפוררת מאחר ואין לו מספיק פרסומים מדעיים או חומר רקע שיכול לסתור את טענות המאמרים-המדהימים-מטורפים-יואו-מימון-פסיכוטי שמגיעות מחברות התרופות ושאר הקונגלומרטים הנוראיים והמפחידים.

בפוסט הזה אני לא אנסה לסתור את הטענה הזו. ממש לא. בין השאר כי היא גם די נכונה. אבל כמו כל דבר, לא הכל שחור לבן. הכל אפור, אפור מאד, ובשביל זה לומדים כמה שיותר, ועדיף מהא'-ב' של כל מתודה מדעית שונה, על מנת להבין.

אז איך מאמרים עובדים? מה זה בכלל מאמר מדעי?

אני אנסה לקצר, כי זה בד"כ, הרצאה ארוכה למדי. בעולם המדע, וספציפית מדעי הרפואה, אנחנו מתבססים על מה שנקרא, רפואה מבוססת ראיות (EBM). כלומר, אדם עושה ניסוי, מתכנן אותו לפי הפרוטוקולים הידועים שהתפתחו עם השנים, שמטרתם להראות ולפרט כל שלב אפשרי בניסוי שלו, יהא זה בתאים, עכברים, בני אנוש, וואטאבר. לאחר מכן, הוא כותב מאמר. המאמר חייב להבנות ולהכתב בצורה מאד, מאד מסודרת וקבועה. חייב להיות תמצית (כדי שנוכל לתקתק), רקע (כדי שנבין על מה ולמה), מטרות (שנבין מה רצו למצוא), שיטות (מאד חשוב! איך, בפירוט נרחב), תוצאות (בלי פירוש של התוצאות, כלומר, נטו,  מה הסטטיסטיקה, מה השתנה, מה קרה בניסוי), דיון ומסקנות (להסביר את התוצאות, להשוות עם תוצאות קודמות בספרות, לדון בחוזקות והכי חשוב -  מ ג ב ל ו ת, של המחקר הנוכחי) וכמובן לסיים בסיסמא "יש צורך בעוד מחקרים על מנת לבדוק את הקשר בין א' לב'". מעבר לכך, חייב להיות רשום גם אקנולדג'מנטס או קונטריבטורס - מי נתן את הכסף למחקר הזה. האם זהקרן מחקר לא תלויה, או האם זו חברת פייזר.

מאמרים מדעיים מחוייבים להתפרסם בז'ורנאלים מדעיים. כאשר מאמר שכזה נשלח לירחון שכזה, הירחון מעביר אותו בין שלושה מבקרים שונים ובלתי תלויים ואנונימיים, מה שנקרא, ביקורת עמיתים. אחר הריג'קטים שלהם (תתקנו פה, ופה, ופה, ומה העוצמה הסטטיסטית, ולמה ככה, וכו'), העורך מקבל אתזה, ורק אז, אולי, זה מתפרסם.

הרבה מאד, מאד, מאמרים שנעשו, עבודות אולי טובות אולי לא - לא התפרסמו. 

לא תמיד יודעים למה.

אז מה, הכל זיינת שכל אולי? טיפה על מדע בכללי

כששואלים אותי מה המטרה שלי בלימודי אפידמיולוגיה, אני תמיד אומר משפט אחד חשוב - "לדעת מתי מזיינים לי את השכל, ולדעת מתי מזיינים לי את השכל פחות". מחקר מדעי, כשלעצמו, ניתן להפרכה. למעשה, זו ההגדרה של כלל הפרדיגמה המדעית - אתה לא יכול לטעון טענה כלשהי בלי שהיא תהיה ניתנת להפרכה. מדוע? כי אם היא לא תהיה ניתנת להפרכה - אזי אתה עוסק בדברים שהם אבסולוטיים, שלא ניתן להתווכח עליהם. העניין הוא שכשאין לך ויכוח, אין לך יכולת גם להוכיח - או שהדבר הוא אבסולוטי, ושם, ואז אין צורך להוכיח אותו (הרי הוא שם), או שזה משהו שאתה צריך להוכיח אותו (ובדרך להסתכן בכך שמתישהו יפריכו אותו) (מה רע בזה, לעזאזל, אני לא יודע, אבל לכו תדעו). מכירים טענות שאי אפשר להפריך? ודאי. נניח כל הדיון התאולוגי באשר הוא, אינו שייך לשדה המדע, ולו רק, כי אי אפשר להוכיח ואי אפשר להפריך, באמצעים אמפיריים, קיומו של בורא, בטח לא בזהות שנבחרת  לפי כל מאמין (יהא זה מאמין שיווא או קרישנא, ה' ישתבח או אללה, וכו'). וזה בסדר. תיאולוגיה ואמונה - כבודם במקומם מונח. אנחנו עוסקים במדע.

ומאחר ובמדע, הכל ניתן להפרכה, אזי בקלות מאד, אפשר להשתדל ולהתכוון להפריך כל פרדיגמה שלא תעלה. והרבה פעמים גם צודקים. בלא מעט מקצים.

עד שנות ה-80 פחות או יותר, היו בטוחים לגמרי, לגמרי!, שאין טעם בכלל לדבר על חיידקים בקיבה. לא כ"כ הבינו איך אפשר לפתור, אמנם, את בעיית האולקוס - ספציפית, הכיב הפפטי באיזור התריסריון. שני אוסטרלים, רופאים, פסיכים קצת, הגיעו למסקנה ש, כן, זה חיידק. "הו הו הו, אוסטרלים שיכורים, חיידקים לא שורדים בחומציות של קיבה! תפסיקו לשתות בירה ותחזרו לפרדיגמה המדעית. הביטו כמה מאמרים יש לנו שהפריכו את טענתכם! הו הו, הו!". האוסטרלים לא התרגשו. אחד החליט להזריק לעצמו מיץ קיבה של מישהו עם כיב פפטי. אח"כ עשה לעצמו תבחינים למנם, ואכן, הוכיח שאותו החיידק האהוב על כולנו, ההליקובקטר פילורי, מצליח יופי טופי להתגבר על חומציות הקיבה הקשוחה. אח"כ גם גילו איך. הוא די אלגנטי, החבוב הזה, ההליקובקטר. על התגלית המפחידה הזו, שהיא אגב, לא אתית בעליל (ניסויים על עצמך וכו'), האוסטרלים קיבלו פרס נובל.

אז אוקי. הכל ניתן להפרכה. זה אומר שכל הפוסט היפה שכתבתי אתמול על קפה, הוא גם ניתן להפרכה?

דההה.  ודאי. אם מישהו יתאמץ, הוא יחפש בגוגל סקולאר ובפאבמד מאמרים שיראו שקפה הוא השטן וקפאין גורם לסרטן X ומעלה סיכון לY.

ואז יתחיל קרב הפוקימונים של האפידמיולוגים, בהם כל אחד מוציא מאמר יותר טוב, או נכנס למאמר ומתחיל לתקוף את המתודולוגיה.

"המדגם כאן לא היה אקראי מספיק.. יש הבדל בין קבוצות הבסיס באופן מובהק.. השאלונים לא תוקפו.. הסטטיסטיקה גבולית במקרה הטוב.. הייתה הטיית בחירה.. הטיית מידע.. ערפלנים לא תוקננו היטב.." ועוד מלא, מלא, מלא, מלא, מלא תירוצים אחרים שאפשר להוציא.

אני אגב, בכ"ז אפידמיולוג בהתהוות, ובכוונה בחרתי מאמרים כמה שיותר "נחשבים" או "גבוהים בפירמידת ההוכחה". מטה אנליזות. מה זה מטה אנליזה? זה לקחת כמה וכמה וכמה מחקרים, שעברו סינון מאד מוקפד (מבערך 100,000 מאמרים נבחרים למטה אנליזה בערך 20, 10), המדגמים שלהם אוחדו (במאמר א' היו 10,000, במאמר ב' היו 20,000...וכן הלאה, עד שמגיעים לבערך100,000, לפעמים מליונים) - והסטטיסטיקה של גורמי הסיכון (מדדי קשר של סיכון, זה חפירה אחרת) מאחדת את כולם למעין מגה מחקר ענקי. פסיכי לגמרי. זה נותן לנו את התוצאות הכי טובות שאנחנו הכי מסתמכים עליהם.

וגם אז. גם אז. הכל יכול להשתנות.

הדבר היפה במדע, הוא שהוא כל הזמן משתנה. כל יום שעובר, אני עלול למצוא את עצמי אומר משהו שונהלגמרי למישהו שבא לבקש ממני טיפול או עצה תזונתית. וככה צריך. מדע אמור להתקדם. תגליות אמורות להיעשות. אין שום דבר שנשאר לנצח. ייתכן מאד, מאד, שבעוד שנתיים שלוש אני אגיד בדיוק ההפך הגמור על קפאין. יש סיכוי, כזה או אחר, שאני אתנגד לצריכה שלו. ואולי במקום אני אתחיל להמליץ לאנשים על צריכת בשר גבוהה, כי יהיונה די עדויות ודי מחקרים שיתמכו במסקנה הזו. כרגע, במאי 2014, בשעה שאני כותב את הפוסט - אין די עדויות לשכנע אותי להמליץ על צריכת בשר באופן גבוה (אם בכלל, למעט כמויות זעירות יחסית). אין די עדויות כדי לשכנע אותי לשנוא, או לאהוב, חלב פרה, ואני למלמ מולו (ולא מעודד מבחינה מוסרית, אבל זה משהו אחר לגמרי).

אז מה הקשר לחברות התרופות והתעשיה?

או.

כאן זה מתחיל להיות מעניין. אפילו מאד.

נכון. נכון מאד. זה לא שקר. למעשה, כל מאמר שמפורסם מחוייב בהרבה מאד חוקים, ואחד מהם, הוא לפרסם בדיוק, אבל בדיוק, בדיוק, מי נתן כל שקל. גם אם זו חברת תרופות. גם אם זו חברת מזון. חובה. אין מחקרים שמצליחים להתחמק מזה כבר. וזה כי גם הדרך שבה מתבצעים המחקרים, מנוטרת היטב ע"י כל מדינה וכל מוסד. זה מאד, מאד יעיל. 

ולכן אגב, אחת ההנחיות הראשונות כשקוראים מחקר הוא להסתכל בקונטריבוטרס ובאקנולדג'מנטס - מי נתן כסף. ומשם אפשר בכיף להגיד, שגם אם זה היה מחקר מדהים ומטורף עם אחלה מדגם ואחלה שיטות, אבל חברת תרופות נתנה לזה כסף..אפשר כבר לפקפק. לא חשוב כמה הנתונים היו טובים.

כי הכל אפשר לעוות.

הכל אפשר לסלף.

הכל.

אז איך בכל זאת יודעים?

איך בכל זאת מסתדרים?

לכאן חוזרים לאחד העקרונות במדעי הרפואה, ספציפית מתוך הקריטריה של ברדפורד היל (אי אז בשנות ה60). ואחת מהן - עקביות.

אוקי, אז יש מחקר שאתה חושד שהוא מפוקפק מבחינת המימון. אבל עוד 10, 20, 30, 500 מחקרים אחרים הראו מסקנה דומה, בתנאים דומים.

חזרו על הניסוי, כמה פעמים, לא חשוב איזה ניסוי - והתוצאות כל פעם, היו כמעט זהות, או מספיק זהות (תלוי איזה ניסוי זה, כמובן). זה עקביות. זה אומר שכנראה, שאנחנו מקבלים כאן תוצאות אמת ולא כ"כ מסולפות. לא אמת אבסולוטית, אבל מספיק טוב.

במקרה של קפאין, זה כך, לפחות בשנים האחרונות. מטה אנליזה, זו דרך טובה כדי לדעת את זה - כי במטה אנליזה אתה בוחר כמה שיותר מאמרים, וגם עושה בדיקה שהתוצאות שלהן מתפלגות נורמלית - כלומר שיש ממוצע כלשהו, ויש לו את הסטיות תקן שלו בצורה שווה ולא מוטה. זה נקרא funnel plot. 

אם הממוצע (תוחלת) שלך יוצאת בתוצאה שהיא נניח, מגינה, אז אפשר להגיד, באופן בטוח, שקרובל וודאי, לפי כמות נתונים עצומה, שX הוא בעל אפקט מגן.

במקרה של קפאין, בינתיים, נכון לעכשיו, זה כך.

אגב קוריוזים. הרבה מאד מחקרים על חלב, נניח, הראו שחלב מזיק. הם ממומנו ע"י חברות החלב. אני לא מצליח למצוא את המאמר הזה שהכה בי באחת הפעמים הראשונות שחיפשתי - אבל נסטלה מימנו מחקר שממש, ממש, קטל, שימוש בחלב. זה היה מרהיב. על המאמר היה כתוב בגאון - הלוגו של נסטלה. הכותרת שלו הייתה משהו כמו ש"חלב מעלה סיכון לתינוקות לחלות באלרגיות שונות ואטופיק דרמטיטיס" וכו'. מרהיב.

מצד שני, אלה שמוצאים את הקשרים הטובים של חלב (נניח בגאוט, מחלת השגדון) הם מחקרים ממומנים ע"י משרדי בריאות וגופי בריאות בלתי תלויים שיש חוקים שאוסרים על חברות מזון ותרופות לתרום להן.

כלומר שגם כאן אפילו אין שחור ולבן.

מובן שישנה מה שנקרא, הטיית פרסום. אין לנו שום, דרך, להעריך, כמה פרסומים מדעיים נדחו על הסף באמת. אנחנו יודעים שאפילו לא כל הפרסומים שנשלחים לירחונים המדעיים, שם מתפרסמים המאמרים עליהם אנחנו מבססים את הידע הטיפולי שלנו,, מתקבלים. למעשה אחוז קטן מתקבל. מה עם מלא ניסויים של חברות תרופות שפשוט נכשלו? או נכשלו באופן טוטאלי? וול, כאן אין ממש חוק. ואפשר לטאטא בכיף תוצאות מתחת לשטיח ולהאשים את הסטאז'ר / מאסטרנט / פרוייקטנט ששרף את החלבון או הרג בטעות את העכברים, כשמה שהרג, הייתה התרופה.

מפחיד, הא?

ובכל זאת, תוחלת החיים עולה. ובכל זאת, תרופות מסויימות מצילות לנו את החיים, לאמהות שלנו, למשפחות שלנו. ובכל זאת, ממשיכים לחקור, ובכל זאת, המון המון דברים שהיפים-טבעונים-סמולנים אומרים מתבררים כ.. וואלה, דברים אפקטיביים למדי.

המקרה המפורסם ביותר הוא בקשר לאנטיאוקסידנטים.

מדענים היו בטוחים לחלוטין, שצריכה בדידה של אנטיאוקסידנטים (נניח, בטא קרוטן כמולקולה, ולא בטא קרוטן שבתוך גזר) תעזור לאנשים להתמודד עם הסרטן. נוגדי חמצון = אנטי אוקסידנטים, הם חומרים שידועים ביתרונותיהם הבריאותיים. הם מנגדים את ה"שטן" של החומרים הכימיים, הROS, הרדיקלים החופשיים - אותם חמצנים סוררים שמחפשים אלקטרון ומוכנים להרוס כל דבר הנקרה בדרכם - ומביסים את השטן הזה בגבורה.

אז הזריקו את הבטאקרוטן, בצורתו הבדידה, לאנשים, או לא בדיוק הזריקו - נתנו כדורים. פסדר.

אותו מחקר שהתחיל אותו אי אז בשנות ה90 פשוט קלט שאנשים מתחילים למות מסרטן בקטע אחר.

התמותה קפצה פי שתיים מסרטן ריאות.

מישהו דפק צעקה והפסיק את הניסוי מאד מאד מהר.

ומה מסתבר? שאותם היפים צדקו. עדיף פשוט לאכול גזר. ואכן, אלה שצרכו הרבה פירות וירקות, קבלו את מירב הבנפיטים האפשריים.

אז מה, האם ההיפים צודקים בהכל? האם אפשר פשוט להקשיב לגורואים למנהם ולעשות כל מיני דברים מפוקפקים ולהיות בכ"ז בריאים?

אולי.

אני פחות מסתמך על זה, ולו רק כי אני אוהב לדעת מה אני עושה, עד כמה שאפשר. זה למה אני סומך מאד על המתודה המדעית. אני יודע איפה עובדים עליי ואיך יכולים לעבוד עליי. אני יודע מה עשו בניסוי כי במאמרים יש חובת פירוט כל שלב ושלב. אני יודע מה לא עשו בניסוי אם זה לא מפורט שם, ואז אני יכול לדעת אם זה ניסוי שהיה שווה משהו או שזה היה שקר כלשהו. אני יודע מה היו התוצאות. אני יודע שאם הם טוענים שמשהו לא פורסם, אז אני יודע שהם מסתירים משהו - חרא תוצאה או שקר. אני יודע את כל הדברים כי הכל כמה שיותר גלוי, ומה שמוסתר - לומדים לזהות ולעלות עליו ולהבין איפה משקרים אותך. 

בשביל זה לומדים.

הבעיה שלי עם להתנגד למתודה המדעית ולהגיד "אה, הכל ממומן!" מעבר לכך ש- 

א. לא הכל ממומן ע"י חברות תרופות

ב. גם מה שכן נותן לפעמים תוצאות שחברות התרופות לא היו רוצות לשמוע

זה ש - 

ג. אם אין מתודה מדעית, אז מה יש? מסורת? איך אני יכול להוכיח שמסורת עובדת? כי אמרו? אמרו זה לא מספיק. אני רוצה תוצאות. אני רוצה מספרים. אני רוצה כמה שיותר הוכחות. עדות. משהו. אז איך אחרת? כי מישהי כתבה באתר שלה? בפוסט? במשהו? בלי להציג ניסוי? בלי להציג איך בנו את הניסוי, איך הגיעו לתוצאות, ואיך אפילו, ניתן להפריך?

*

לסיכומו של יום

מאמרים זה בעיה, אבל ברכה. נכון. יש ממומנים. יש גם שלא. יש תוצאות טובות ויש תוצאות רעות לכל דבר שנחפש. הכל סותר את עצמו. אבל הדבר החכם הוא להבין את הסתירה, להבין את הפאקים המתודולוגיים במחקרים, וכל הזמן, כל הזמן לעמוד על המשמר ולהתרגל לכך שהדיעה שלנו יכולה להתשנות כל דקה למקום אחר.

וטוב שכך.

קיבוע וסטגנציה היא אם כל חטאת. מוות מגיע מהר למי שלא מסתגל למה שהטבע והיקום מכינים אותנו אליו.

מי שמחפש מוצא, מי שלומד ידע.

בהצלחה לכל, ואהבה רבה

תמיד

צרי

ואפילו אחלה בחלה, יחסית לדברים אחרים.

לאחרונה בישרא' עלה למוקד
הפוסט-מומלץ פוסט העוסק בסכנות השימוש (לכאורה) בקפאין, על מוצריו וכיוצב',
ולדעתי, נעשה עוול ענק למולקולה החביבה ולמשקה הספציפי שנקרא קפאין.

להלן הפוסט:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=844585&blogcode=14122558

מאחר וזה פוסט
ולא מאמר מדעי שאני אתחיל לדקדק עליו בפרטים מורכבים יותר (איפה הרקע המדעי? על
איזה מאמרים הסתמכת? כמה קשור לסיבתיות אליבא דברפורד היל? וכו') – אני אשתדל
לענות על הטיעונים שנאמרו (או לפחות על חלק מהם), בטיעונים שונים ואחרים – וכן לדון
דווקא על היתרונות בצריכה (מתונה, כמובן) של קפאין מבחינה בריאותית.

למי שלא מכיר אותי ונכנס לכאן, מאחר וזה לא כתוב בשום מקום – בכ"ז
גילוי נאות. אני בוגר תואר ראשון במדעי התזונה (B.Sc. Nutrition) מטעם המכללה האקדמית
תל-חי, ואני כרגע מאסטרנט בחוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, כחלק ממדעי הרפואה, הביה"ס
לבריאות הציבור, ת"א. מרצה במכללת רידמן, ביה"ס למקצועות הספורט, וגיגים
אחרים לעת מצוא.

אז בוא נתחיל טיפה בלתקן כמה טעויות קטנות.

אלקלואידים

אז אלקלואידים הם באמת קבוצת חומרים שהמשותף להם הוא היכולת ה'השפעתית'
על גוף האדם. כלומר, הם יודעים להשפיע, פיזיולוגית, אנדוקרינולוגית או
נוירואנדוקרינולוגית באופנים שונים ומשונים. וכאן נגמר הדמיון בינהם. למען
ההגינות, גם אני בגיל 18 הייתי בטוח שזה שיש שם גם מימן, פחמן, חנקן וחמצן הופך את
החומרים לדומים כימית. קצת כימיה אורגנית ומבינים שהכל מתחיל ונגמר במבנה, ולאו
דווקא המרכיבים עצמם בהכרח, על מנת להשפיע על תכונות חשובות של החומר – אתרים פעילים
ספציפים, יכולת חמצון/חיזור, אלקטרו/נוקלאופיליות, ועוד כל מיני מושגי בסיס חביבים
אחרים שמכריעים מה החומר בכלל עושה כשהוא מגיע מספיק קרוב ובתנאים הנכונים עם חומר
אחר.

בהקשר הזה קפאין לא פועל כמו חבר אחר חביב במשפחת האלקלואידים – LSD, נניח. הוא גם לא עובד כמו הרבה מאד חומרים
אחרים, גם לא כמו קוקאין, למרות ששניהם גורמים לעירנות. הקפאין עושה את זה
ע"י עיכוב סלקטיבי (של אדנוזין), הקוקאין עושה ע"י עיכוב שונה לגמרי
ומניעת פירוק של חומרים אחרים (מעכב ספיגה חוזרת של דופאמין, סרוטונין, ונוירואפינפרין
– מה שעושה לך גם שמח, גם ממכר וגם עירני). וזה מהשלוף. אני לא מתרכז ספציפית על
שני החומרים כאן, אלא רק מצביע שזה שהם באותה משפחה – לא אומר שהם פועלים באופן
שווה. ממש לא. הסכנות בצריכת קוקאין והרואין (גם כן אלקלואידים) הן פי כמה וכמה
מאשר מה שקפאין עושה לך. הLD50, מדד הרעילות המקובל,
שונה. האפקטים לא רק על המוח אלא על שאר המערכות, שונה בתכלית. מבלבל, אבל לא
נורא.

התמכרות

זה ש-90% מהאנשים בארץ שותים אותו באופן יומי, או אפילו מעל לפעמיים
ביום, לא אומר שכולם מכורים. אכן, להפסקת צריכה של קפאין יש תסמיני לוואי,
בשיעורים משתנים באוכלוסיה (כמו כל דבר ברפואה, זה בחיים לא 100%). התמכרות היא
הגדרה מאד ספציפית, וגם אז, משתנה בכל פעם שעוברים מחדש על ה-ICD  או
על הDSM (המדריך האירופאי והאמריקאי למחלות נפש,
בהתאמה). ספציפית התמכרות דורשת מחשבה קומפולסיבית על החומר/מעשה; חזרה גבוהה עליו
ונסיון לחזור לחוויה הראשונית. במקרה של קפאין זה לא ככה, ואין זה מוגדר ספציפית
כהתמכרות פר סה, בדיוק כשם שסוכר לבן לא בדיוק נחשב להתמכרות, אבל כן גורם
לתסמינים לא חיובים בהקשרים שדומים להתמכרות, קרי, לכל מה שקשור למחזור הדופאמין
במוח. אכן, בעייתי, וגם בקפאין זה יכול ליצור בעיות – אבל כשמסתכלים על התופעות
לוואי של קפאין, וכן על הנזקים האפשריים – רואים שהעלות נניח לבריאות הציבור היא
מזערית. וכן, תופעות הלוואי בכללי של קפאין הן מזעריות יחסית לבנפיטים.

למי שמתעקש על דייקת, מוזמן להסתכל חינמית על הPDF של הגדרת התמכרות לפי הDSMIV, נכון שזה לא V, אבל תסתדרו.

https://www.partners.org/Assets/Documents/Graduate-Medical-Education/SubstanceB.pdf

אבל זה רעל!

גם THC  'פותח' כרעל, אבל אינסוף מחקרים מדגימים שהוא
דווקא אחלה תרופה. גם דיגוקסין התחיל כרעל, אבל הוא אחלה תרופה. הסיבים הבלתי
מסיסים שעושים לנו טוב בעיכול פותחו כמערכת הגנה של זרעים לא להתעכל. האלכוהול
שהשמרים עושים, שהוא רעל נוראי בפני עצמו, הוא בכלל חומר שנועד כדי להמשיך את
הגליקוליזה האנאירובית במסלולה (ולחזר את כל העסק של הNADH/NAD+ חזרה וכו'). סו פאקינג
וואט? הטבע יצר שלל חומרים והמוח שלנו יודע לעשות עם החומרים האלה הרבה דברים
שמחים, או פחות שמחים. תלוי בפרספקטיבה ובמחקר.

רגע, אבל סטרס וזה, לא?

כן, אבל בוא נסביר קצת. הן בעברית והן ברוב השפות יש בלבול קל בין
הסטרס השלילי שאנחנו חושבים עליו לבין מצבי עקה בגוף. כאן צריך קצת פיזיולוגיה, אז
נסביר. הגוף עובד באופן מאד גס בשני מצבים שונים או דרך שתי מערכות שונות –
סימפטטי, פרא-סימפטטי. אם תרצו, להלחם/לעוף ולנוח/לעכל, בהתאמה. המערכת הסימפטטית
שם כדי שנגיב ברגעי לחץ, אקוטיים וכרוניים. כלומר, אקוטי – כשנמר רודף אחריך.
כרוני – כשאתה לחוץ על העבודה, משכנתא, ציונים בביתספר, חבר/ה שלך, וכו'. כל מצב
כזה בגוף הוא מערכת שונה של שיקולים גופניים שהמוח/בלוטות הפרשה עושות, ולפי זה, גם
החומרים שמופרשים. אבל שתי המערכות עובדות באופן סימביוטי, וכל יום חלק מזה מופרש
וחלק מזה מופרש, חלק כך וחלק כך. למעשה בלי מערכת הסטרס האיזון של כ"כ הרבה
חומרים בגוף שלנו היה מופר להחריד וחבל. אנחנו צריכים סטרס, פשוט לא הרבה יותר מדי
ממנו.

קפאין קשור למערכת הסימפטטית, כן, אבל אנחנו לא רואים השפעות שליליות
שלו כחלק ממנגנוני הסטרס. ואיך אנחנו יודעים את זה? בזכות הרבה יותר מדי ניסויים
שנעשו.

אז מה באמת התועלות הבריאותיות של קפאין?

לא חסרות.

בוא נתחיל רק מלהתייחס לקפאין עצמו, ולא למשקה קפה. לגבי משקאות
אנרגיה ומשקאות קלים וממתקים – אין בכלל דיון שזה זבל ואני אישית מתנגד לצריכה
שלהם ע"ב יומי או שגרתי, באופן שתופס נפח קלורי מספק כזה או אחר מהתזונה,
באופן רלוונטי. אבל קפה, וקפאין – זה שני דברים שונים ולשניהם יתרונות.

לצריכת קפאין יש קשר מיטיב, או אם תרצו, מתאם הפוך עם היארעות של
סרטנים מסוגים שונים. בניגוד למה שחשבו פעם, הוא לא משפיע על לחץ דם. הוא גם לא
ממש משתן. הוא עזר ארגוגני מוכח לספורטאים, ובסה"כ, כל עוד לא צורכים מעל 720
מ"ג קפאין ביום (3~ כוסות ביום של קפה), אלא נשארים בגבול הזה, אנחנו נצפה
דווקא בתוצאות חיוביות שמראות שלקפה יש פוטנציאל נחמד להיות אחלה של דבר בגוף
שלנו.

כנ"ל לגבי קפה. קפה לא רק מכיל קפאין. הוא מכיל מים ו.. חומרים
נוגדי חמצון חמודים מאד, חומצות למנהן שפועלות כנוגדי חמצון או בשם הסקסי יותר
שלהם – אנטי אוקסידנטים. אווו. אורגזמה. ובאמת, לחומרים האלה יש פוטנציאל טוב
להפחתת עקה חמצונית, משם להפחתת פאקטורי דלקת ולשאר הדברים החיוביים הקשורים לרוב
המחלות הכרוניות השנואות על כולנו (סכרת סוג 2, מחלות כלי דם ולב, יתר לחץ דם, כבד
שומני, אי ספיקת כליות...).

להלן כמה מטהאנליזות ומחקרים אחרים שתומכים בהנחות הללו:

http://www.researchgate.net/publication/7903469_Blood_pressure_response_to_chronic_intake_of_coffee_and_caffeine_a_meta-analysis_of_randomized_controlled_trials/file/79e4150af39bfe8a55.pdf - קפאין כשלעצמו כן מעלה
במעט את הלחץ דם בצורה מובהקת, אבל קפה לא.

http://cafeesaude.com/wp-content/uploads/2012/01/Cancro-mama-G-Fagherazzi-et-al-Public-Health-Nutrition-April-2011.pdf - מחקר קטן אמנם,
קומיונקציה מה שנקרא – סקירה קטנה שמדברת על חוסר הקשר בין סרטן השד לקפאין.

http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0090825813001698 - קשר הפיך חלש בין נשים
פוסטמנופאוזליות וקפאין, כלומר, שאצלן יש לקפאין אפקט מגן מסרטן השד; באופן כללי
אין קשר בינהן.

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3834513/ - צריכה
מתונה של קפה בעלת אפקטים מגנים מתמותה ממחלות לב ומאלצהיימר

http://ajcn.nutrition.org/content/94/1/218.full - אין קשר בין תמותה
ממחלות כלי דם ולב וצריכת קפה פילטר עם קפאין אצל נשים

http://ajcn.nutrition.org/content/94/4/1113.full.pdf - אכן לחץ דם עולה אצל
אנשים עם יתר לחץ דם מצריכת קפה, לא יותר מל-3 שעות לערך, ואחר כך הקשר נחלש מאד
בין השניים עד כדי מתפורר.

http://link.springer.com/article/10.1007/s11130-012-0297-x - מחקר קליני על שימוש
בנוגדי החמצון בקפה אצל אנשים בריאים

http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0308814610008587 - השפעות חיוביות של
צריכת קפה במסלולים ספציפיים הקשורים לסכרת סוג II

קצת הפרכה

"מדי פעם מתפרסמים מחקרים" - לא מדי פעם. תדיר מאד. זה אחד הנושאים הנחקרים יפה. כמות החומר עליו, כמו שהמחקרים מלמעלה מראים, היא עצומה. לזלזל במטה אנליזה, שזה ניתוח סטטיסטי מדהים ואדיר של מאות אלפי אנשים, ולבטל את זה בלי להגיד למה - זה זלזול עצום במחקר הרפואי כולו, וזה לא לעניין. גם אם זה לא מתחבר לאג'נדה.

לשאר הציטוטים של הכותבת לא היו מראה מקום מדעיים, למצער, כך שלא אוכל לתקוף את המאמרים ולהסביר כיצד הם טועים. אאלץ לעשות את זה על סמך הטיעון עצמו, ועל סמך מה שאני יודע, בהתבסס כמובן על הספרות הרפואית.

ספציפית, מראי המקום שלי לתשובות כאן מגיעות משלושה ספרים חשובים:

האריסון - המדריך לרפואה פנימית 

קראוס - המדריך הרשמי לתזונה קלינית

שילס - המדריך השני הרשמי לתזונה קלינית 

אני לא אכתוב בצורה מקצועית עד הסוף מפאת קיצור חפירה. תסלחו לי. מי שירצה שאכתוב אח"כ רפרנסים באנדנוט- בשמחה.

"שדידת מינרלים" - צר לי. כשסידן מתפרק מהעצם בחומציות (ולהזכיר, הגוף מגיב מאד ,מאד מהר לחומציות משתנה, תודות לאלבומין ולשאר הבופרים שיש לנו בדם), הוא נספג מאד מהר, וכל עוד יש די אסטרוגן ו-ויטמין די, הוא גם נבנה חזרה בעצם יופי. אין צורך לדאוג לזה.

"עיכוב ספיגה" - נכון מאד. אכן קפאין מעכב ספיגת סידן ומינרלים אחרים כגון ברזל ושאר החיוביים +2. יאיי. עד כמה אפשר לקשר בין צריכת קפה לבין מחלות חסר או מופעים קליניים של מחסור במינרלים האלה? מעט מאד. יש כ"כ הרבה דברים אחרים הרבה יותר רלוונטים למסלולים האלה קודם לכן. 

בכל זאת, לא מומלץ לאנשים עם חסר אפשרי לצרוך הרבה קפה יחד עם המזון העשיר במינרלים שלהם. עם זה אני מסכים לחלוטין. גם עם הדיבור על משקאות נטולי קפאין. לא מת עליהם. לא נחקר מספיק.

"בטווח הקצר הוא אולי מדכא תאבון כי הוא משבש את תהליכי העיכול, אך בטווח הארוך אם הגוף יפסיק לעמוד בגבורה בסתירת החומציות הפיתרון שהגוף פונה אליו הוא יצירת שומן כדי לאגור ולבודד את הרעלים והחומצות החזקות מהאיברים החיוניים, לכן אם רוצים לרזות שווה לא ללכת בדרכים עקלקלות ולעשות זאת באופן הנכון, כזה שלא פונה כנגד הגוף." - 

וואו מאיפה להתחיל.

הוא מדכא תאבון לא כי הוא משבש תהליכי עיכול, הוא מעכב בגלל העידוד של המערכת הסימפטית. בטווח הארוך הגוף לא מפסיק לעמוד בסתירת החומציות, כי אז יש אצידוזיס בדם ומתים, כמו שקורה אצל סכרתיים סוג 1 שלא מטופלים באינסולין. יצירת שומן כדי לאגור ולבודד את הרעלים והחומצות? לא. שומן נאגר כי גלוקוז הופך לטריגליצרידים בתהליך שנקרא ליפוגנזה, בעיקר בכבד. זה לא כדי לבודד רעלים. לא מבודדים רעלים. מפרקים אותם. הכבד עושה את זה מעולה. ואם נרצה להרזות - לא צריך להשתמש בקפאין, או בשום חומר אחר - צריך לעשות הרבה, הרבה, הרבה דברים אחרים. לא קשור לעם או נגד הגוף. הגוף יודע מה הוא עושה תמיד. 

אגב, באמת אין טעם להמליץ על קפאין בדיוק כעזר הרזיה. אני לא מעודד את זה, והמטא אנליזה החביבה הזו תומכת בכך שאין טעם ממש:

http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/j.1467-789X.2011.00862.x/full

תאכלס

זה שקפה הוא חומר ממכר לא אומר שכולם מפתחים כלפיו תלות התמכרותית, או
במילים אחרות, אין מה שנקרא – substance abuse. אם יש, אין לו מופעים
שליליים באוכלוסיה, מאחר ואנשים נכנסים למיון בפרט ובית חולים בכלל על רקע המון
סיבות, את רוב רובן אי אפשר לקשר בקלות או בכלל לצריכת קפאין. לקפאין ולקפה, יש
יתרונות בריאותיים רבים בשטח המחלות הכרוניות, וצריכה מתונה שלו יכולה בהחלט
להועיל לבריאות בהרבה מקרים, שלא נדבר על הדברים האחרים שקפה עושה בתחום העירנות.

אין מניעה לצריכת קפה, משום גוף בריאות, כל עוד לא עוברים את 3 הכוסות
ביום בתאכלס. גם אם כן קצת עוברים – להרגע, צריך לבדוק בדיוק כמה קפאין יש, וכו'.
כל זאת לא אומר שקפאין הוא תרופת פלא. הוא לא. הוא עזר פסיכואקטיבי שהסכנות אליו
מופרכות פעם אחר פעם. יש דברים הרבה יותר מפחידים בעולם הזה מבחינת הצריכה, ולא
צריך לדאוג.

סחה אבל לכותבת הפוסט הזה על הכתיבה ועל הארגון. נכון, לא היה שם
תיקוף מדעי מטורף והיא לא הפגיזה ברווחי בר סמך או איזה HR  מובהק, וזה בסדר – זה התפקיד שלי בעולם הזה,
לחפור על נתונים כאלה ולהסביר אותם.

תמיד טוב לפקפק, תמיד טוב לשאול – וכן – תמיד טוב
להגיד "מישהו פועל מאחורי הקלעים", אבל תמיד גם טוב לשאול ואיך ולמה.
להגיד שקפה רע בגלל שהוא מקושר למעגלי הסטרס זה פשוט לא טענה מדוייקת, ולו רק כי
אם כן הייתה בעיה – היינו רואים בהגברת פעילות מקושרת סטרס באופן תדיר מהקפה באור
השלילי שלה – העלאת היארעות לסרטן, מחלות כלי דם ולב, וכו'. אנחנו רואים בדיוק
ההפך. האם זה בגלל נוגדי החמצון? האם זה בגלל העירנות? האם זה בגלל המסורת? האם זה
בגלל משהו שונה לגמרי לגמרי?

שאלה טובה ובשביל זה, חברים וחברות, חוקרים. ולאלה שמצקצקים על המחקר המדעי וטוענים שהכל ממומן ע"י חברות - תדגימו, תוכיחו אחרת, 

במחקרים שהם לפחות טובים כמו אלה שאני הצגתי, אם לא יותר.

הכל כמובן באהבה ובפרגון, ומתוך רצון להוסיף דעת.

:)

אהבות תמיד

צרי

****

עריכה:

ממליץ למי שמגיע בקישור הישיר לפוסט הזה להביט בפוסט שנכתב אחריו, זה:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=37159&blogcode=14124871

אודות מחקרים מדעיים בכלל, שיטה מדעית, ובאופן כללי - מה העסק עם מחקרים ממומנים ואיך אנחנו יכולים להבין מה הולך?

:)

מטבען, חוויות הן שרירותיות וחולפות, יש בזה תמיד מן המעודד, וכך היה.

טקס קבלת תארים, חוזרים לתל חי. הצפון כמו שהוא, נפלא ושקט ושגיב ונהדר ומת, מת לחלוטין כרגיל. אבל החומוס נהדר, והפינה בנחל נהדר, הגם שעברו בה בהמות וזיהמוה. בעצם בהמות זו מחמאה לנאלחים שטינפו שם את המקום הזה, לפחות כשבהמה מטנפת מקום היא משכילה להשאיר שם דשן מדשיא.

בכל מקרה, הכל נפלו על צוואר הכל, אנשים החמיאו על התספורת ההו-כה-היפסטרית שלי, וכן הלאה.

נועה עלתה להנחות את הטקס בשם הבוגרים. נועה היא בחורה מצחיקה ומיודדת אליי. ובכל זאת, בכל הנאום הארוך שלה, היא לא הזכירה אותי במילה. עכשיו, זה לא שהייתי דמות צללים בחוג - בשנה א' אני זה שארגנתי את *כולם* בסיכומים, שלי ושל טובים ממני; בשנה ב' וג' אני זה שפתחתי, תחזקתי, העמסתי, עדכנתי את הדרופבוקס. אני זה שארגנתי את ההפגנה של התזונאים והייתי הנציג, שלוש שנים ויותר, של המאבק לסטאז'. אני זה שארגנתי את המסיבת סיום. אני זה שתרגמתי את המאמרים החופרים בפסיכולוגיה במחיר הפסד, כדי שללחוצים יהיה קל יותר. ועוד הרבה דברים, קטנים וגדולים. נתתי דם והקזתי דם ובמקום זה הזכירו יצורים אחרים.

משהו בהתחלה, מאד מאד דקר לי על חוסר ההערכה הזו. נועה לא שנאה אותי, אם כבר, ההפך. אני חולה עליה. עדיין.

את האמת, בדיעבד, אם משהו 'אכזב' אותי בטקס, זה שזה היה יכול להיות הרבה יותר מצחיק. חבל. אבל כן היה נחמד לשמוע בדיחות על חשבוננו. מגיעות אפילו יותר.

ויצאתי משם עם תחושה של פאק. 3 שנים דיממתי בשביל האנשים האלה, אני ממשיך לדמם בשבילם עם הסטאז' ועם הקידום המקצועי בעתי"ד שאני מנסה לעזור איפה שאפשר ואעזור יותר אחרי הסטאז' - ואפילו תודה מזדיינת קטנה, לא ביקשתי תהלוכה - תודה קטנה ומוצנעת, לא יכלתי לקבל?

בהתחלה התעצבנתי, אבל נזכרתי שאסור להתעצבן מדברים שבאגו, ואלו לגמרי, לגמרי, לגמרי! דברים שבאגו.

ראשית, אני לא אמור לבקש הכרת תודה או הערצה על מה שאני עושה. עושים כי עושים כי עושים. לא צריך מעבר לזה. המעשים מדברים בזכות עצמם.

שנית, נועה כתבה את מה שהיא הרגישה וחוותה. ייתכן והיא פחות חוותה אותי. וזה בסדר. כל אדם חווה משהו אחר.

שלישית, בטאו טה צ'ינג מספרים לנו יפה ששליט שמדברים עליו כל הזמן הוא שליט רע; שליט שמדי פעם מדברים עליו הוא בינוני; אבל שליט שעושה ולא מורגש צורך לדבר עליו, כי דברים פשוט נעשים - הוא הטוב ביותר.

אני לא חש שליט החוג שלי, חלילה. גם לא שליט התזונאיות. עדיין לא בכ"א. מוהאאאההאהא.

מיד אחרי הטקס פגשתי בבן זוג של אחת הבחורות מהחוג שזהיתי. "איך לא קיבלת מצטיין?" הוא תהה. "אני!?" עניתי בטון הקבוע כששואלים אותי להצטיינות. "84.61 זה לא בדיוק ממוצע מצטיינים אתה יודע". "אבל זה היה נשמע ככה," הוא ענה, "מהשיחות עם מריה. צרי ככה וצרי ככה וצרי נתן לי פה ושם.."

אז כנראה שאם זה מגיע עד לבני זוג,

כנראה שבכ"ז באמת עשיתי משהו טוב איפשהו.

*

מיד אח"כ קיבלתי מסר מאחד מהמרצים-עמיתים שהשאלות שכתבתי למבחן של אחד הקורסים היו מתחת לכל ביקורת.

למה מי סופר אותך.

מיד אחרי שקיבלתי עוד הערכה מעולה מהתלמידים שלי מרידמן.

יס.

היה קצת מבאס אח"כ והאנרגיות שלי ירדו שאולה.

אבל חפיף.

כל החוויות מטבען שרירותיות וברות חלוף. גם זו וגם זו.

העיקר שהיה לי עכשיו עם נחל ובירה וחומוס לו בס.

העיקר שיש לי בתזוג אוהבת,

העיקר שבסופו של דבר דברים מתקדמים כמו שהם צריכים להתקדם.

וכן איכס עם כל הסלפי תואר האלה. בעעע.

מוות.

אהבותעד

צרי