אנשים, דיאטניות לעתיד בעיקר, בין אם תגיעו לטיפול לבין אם תגיעו למעבדה, אני כן חש צורך מסויים לחלוק את מה שעברתי דרך הקורס הזה של סטודנט-מלווה-מטופל. עוד כמה ימים אני נפרד מהמטופלת שלי סופית. זה לא יהיה קל. מסביבות דצמבר (אולי לפני) אני מלווה אותה אישית, אותה ואת המשפחה שלה, ובעיקר אותה. בזמנו זה היה בעלה. עכשיו הוא איננו. 30 הימים אוטוטו עברו מאז אלי עבר בכאב באמת גדול לעולם הבא.
אתם יודעים, את רוב דיאטטיקה עשינו לראשי תיבות. לפעמים אפילו בלי ראשי תיבות, רק "מטופל/ת" שכזה, לאקוני. כמה נתונים פשוטים, בדיקות דם, תלונות ספציפיות מאבחנות ולא יותר מזה. העדפות אם היה לנו מזל. דיכאון, בכלל. פרטים לאקוניים, קטנים, לא קריטיים במיוחד מעבר למינימום הנדרש כדי לכתוב תיק מטופל סביר ולנהל טיפול נורמלי בבן אדם. אבל ראשי תיבות. פלקט. קרטון. נייר. בתואר לא הייתה לכולנו קולקטיבית הזדמנות אמיתית להבין מה זה מטופל. מה זה אדם, בטח עם נגע כזה או אחר, שבא אליך לטיפול. לא הייתה הזדמנות לראות את כל מה שאנחנו לומדים על המחלות הללו - על הפתולוגיה - קורמות עור וגידים מולך. אז בוא נפסיק עם א.ד. - היום יש לו שם מלא, אלי דבאש.
ולא רק שם. יש לו אשכרה היסטוריה אמיתית. יש לו סיפור, לא פשוט. אז כן, הוא מקרה סוציאלי, משפחה קשת יום. אז הוא עבר טראומה בדמות תאונה קשה אי אז בשנות ה80 ליד טבריה, באוטובוס הסעות של ילדים עם נכויות ולקויות. הוא יצא משם עם פגיעות אורתופדיות ועם סיוטים ודיכאון שמלווה אותו מאז. אלי מעולם לא למד לקרוא כמו שצריך. עם מספרים הוא היה בסדר. עבד בכל עבודת כפיים שאפשר לדמיין. מאינסטלטור ועד עובד כללי/שרת שכזה בכל מיני מקומות. ובכל זאת הצליח לגדל שישה ילדים. מאיה, חיה, יצחק, ניסים, הודיה ואביה. כולם עכשיו עם נכדים. אלי היה אמור להשאר חי עד הנין הראשון. לקב"ה היו תכניות אחרות. אתם מבינים, אלי הוא לא רק דפוק כי המדינה או החיים או סיבות כאלו ואחרות דפקו אותו. אלי קיבל בגיל 30 סכרת סוג II. אלי שקל בסביבות ה100 קילו על 1.64. זה לא קצת. ואלי לא טיפל בסכרת שלו. והסכרת עשתה את שלה. עשתה ועשתה עד שלפני כמה שנים הכליות התחילו ללכת לעזאזל. וגם בצקת ריאות (ומה ערן דולב אומר על זה? נכון, אי ספיקת לב שמאלי). ובגלל האנטי-אגרגנטים אז גם הלכה לו ההגנה על האפיתל בקיבה, ופוף, בעיות אולקוס. הסכרת לא הניחה, ועד שהוא התחיל להזריק אינסולין לא רק הכליות והלב אלא גם העיניים פיתחו גלאוקומה וגם הנוירונים הפריפריאלים התחילו להפסיק לתפקד. כשאני פגשתי פעם ראשונה את אלי זה היה בבתה"ח, שכוב על מיטה, עונה שהכל בסדר - אחרי שכבר פתחו לו כמה כלי דם כדי להקל עם הרגל הסכרתית שהוא פיתח. בכל שאר הזמן פגשתי אדם חמוד, שקט, מדבר מוזר. אני מפחד להגיד שכבר אז הרגשתי שרוח החיים נלקחת ממנו, והוא נמוג כעלה, מתפורר. הכליות, הלב, הרגל, העין, הסוכר.. אי ספיקת כליות, 3 מהחצי הפחות טוב. אני לא זוכר כרגע את המספרים בע"פ, תסלחו לי. לא הספקתי לקבל הפניה לרופא לפני שקרה מה שקרה.
ובעיקר הכרתי את אישתו של אלי, שהייתה אישה שרוב חייה העבירה כעקרת בית ואם לשישה ילדים. סיבכו את החיים של הרווחה, מיררו לעובדות הסוציאליות את החיים. שניהם השמינו אבדומינלית יפה, שניהם עם BMI שבעיננו כבר ממזמן עבר את גבול הטעם הטוב. וגם היא פיתחה סכרת. לא רק ההשמנה, גם יש לה היסטוריה משפחתית. לא רק זה, כל הילדים שלהם כבר נראים כאילו הם חוצים או חצו את רף ה30 בBMI. אחת לפחות עשתה מעקף קיבה. השאר בדרך לשם או לשם.
שיא הטיפול היה כשהצלחתי לקחת את אלי לפגישה עם דיאטן. במקרה הזה זו הייתה גלי המתרגלת, שגם הייתה בצוות הקורס, אז יצא מזל. היה אחלה טיפול. קיבלנו אחלה תפריט, מותאם לעניין הסכרת ולעניין הכליות. בדרך חזרה אלי אפילו רצה שאני אעזור לו לרדת במשקל.
אלי לא אמר דברים כאלה מעולם - כמו, אני רוצה לרדת במשקל; אלי ראה פעם ראשונה תזונאית מזה בערך 20 שנה. הייתי אשכרה חלק פעיל במה שאנחנו כל הזמן קוראים לו - "אורח חיים בריא" ו"להביא את המטופל ליצירת שינוי חיובי בחיים שלו". זה אשכרה קרם עור וגידים.
ואז קרה מה שקרה. יום חמישי אחד, למען האמת בערך כמה שעות לפני שהגעתי לפגישה איתם, אלי נפל. נפל בקטנה כזה, אתם יודעים, בבית, החליק. קורה. ולא הרגיש משהו מיוחד. רק שכשאני הגעתי הוא לא רצה לזוז מהמיטה. לא רצה לקום. פשוט התחיל להרדם. ומאז לא ממש קם. כלומר, גם כשהוא קם בשבועות הלאה הוא היה מאד מבולבל. לא היה בטוח איזה יום היום. הוא עשה טעויות עם עצמו וכל מיני דברים שאני באמת אעדיף שלא לפרט. אבל הוא לא היה בסדר. רופאים באו. לא זיהו כלום. אתם מבינים, אלי הוא מאלה שלא עולה להם החום. יש כמה נדירים כאלה מדי פעם, לא משהו דפוק במיוחד אבל במקרה הזה זה די סגר את העסק. ניסו לבדוק אם זה דיכאון, אם זה דימנטיה, אם הכליות התפקששו או הסכרת. זה היה אף אחד מהם. אם היו מזהים את החום עולה היו מטיסים אותו תוך שנייה למיון מתוך הבנה שאלו חיידקים שהתלבשו לו על הפצע ברגל. אבל אף אחד מהרופאים לא חשב על הואפציה הזו. לא הרופאת משפחה ולא המומחה לסכרת או לאורתו' שהגיע, אני כבר לא זוכר בדיוק.
ורק כשהוא התחיל ממש ממש לקדוח - אבל ממש, הבינו שמשהו דפוק קרה. והטיסו אותו למיון. והוא נשאר שם הרבה זמן.
רינה אישתו, כל הזמן הזה, הייתה ועדיין על כסא גלגלים. תחילת הטיפול שלי בה בכלל נע על הציר הזה שהיא עכשיו תקועה על כסא גלגלים יחד עם הסכרת והיל"ד שלה ומישהו צריך לעזור. הצרה היא שבמקרה הזה, רינה לא יכלה לנסוע לבית חולים. רינה לא יכלה לזוז. רינה רק יכלה לבקש מהילדים לעזור, והם עזרו כמה שיכלו. בכ"ז עוני הוא דבר מתגלגל, ואם הם היו כל הזמן בבית חולים - מי היה מטפל בילדים / מביא פרנסה?
אלי זכה לשני חיידקים לא שמחים במיוחד. אחד סטרפט' ואחד סטפילו'. לא זוכר את הזנים, אבל זה לא משנה. הם עשו בו שמות. מההפרעות בלב לאלי שמו ממזמן קוצב - הם התיישבו על הקוצב כפי הנראה והתחילו לעשות שם בעיות. הוציאו את הקוצב. החיידקים נשארו. אלי נשאר מורדם, מונשם, בזונדה, בהכרה חלקית מאד, עם הרבה מאד אנטיביוטיקה בדם. בדרך הוא קיבל גם אירוע מוח. בדרך בשביל להמנע מהחיידקים כרתו את הרגל. עד הברך. הכליות התחילו לפקשש. חשד לדיאליזה הורם כבר. המצב המשיך להדרדר, לעלות, ולהדרדר, לעלות, ולהדרדר. כל הזמן הזה נפגשתי עם אישתו כמובן. העלנו דאגות, חששות, מה לא. התקווה הגדולה התחילה כשהעבירו אותו סופית לטיפול סיעודי באיזה בית אבות או משהו כזה בטבריה.
ואז הגיע אותו יום חמישי שהתקשרתי לרינה ושמעתי אותה שוב בוכה. כשהגעתי אמרתי לה בצחוק - "בואנ'ה, את פעם בוכה, לפני שבוע צוחקת, לפני שבועיים שוב בוכה, לפני שלושה צוחקת.. נו מה? את במקום להזדקן הופכת לי להיות יותר ויותר צעירה. ההפכפכות הזאתי זה של בת 16."
"בת 16.." היא צחקה, ואמרה לי - "תהיה לך בת 16 אלמנה עוד מעט." כאן הפסיקו הצחוקים והתחלנו לברר מה. מסתבר שאותו יום, בעצם כמה ימים לפני, התקשר הרופא ואמר שהגיע הזמן לאסוף את הילדים. מצאו כנראה פצע לחץ באיזור העכוז שהזדהם והזיהום הגיע עמוק. הגוף שלו כבר לא יכל יותר. קריסת מערכות. פרידתו מהעולם הזה - בכל זמן שאפשר. התקשרתי גם לאבא שלי, רופא, ושאלתי מה הסיכוי עם קריסת מערכות - "היום או מחר." יכול לצאת מזה? "10% סיכוי בערך". חשבתי אולי, שהקב"ה יתן לו עוד כמה ימים. לפחות לתת לרינה להפרד ממנו.
באותו הערב כבר ראיתי כמה שיחות שלא נענו מרינה, כשנסעתי לעיסוקיי. כשהתקשרתי חזרה שמעתי רק - "צרי, הבת 16 שלך אלמנה סופית". האלמנה הייתה ביום שישי, לפני חודש. הילדות היו שבורות לגמרי.
באתי קצת אחרי השבעה, וגם אחרי. רינה מתמודדת. היא תצא מהכסא גלגלים ותמשיך להיות אחלה אמא ואחלה סבתא, תמשיך לריב ולאהוב ולהשלים עם הילדים במחזוריות. ובכל זאת תמונה של אלי מימים קצת יותר טובים תלויה לצד תמונות רבנים כאלו ואחרים בבית. הבית ריק ושומם בלעדיו, אפשר להגיד, ולכן היא מפוצצת אותו בנכדים מתי שרק אפשר. טוב שכך. הדבר שהכי מפחיד אותי הוא הבדידות שלה.
אבל אלי הוא העיקר, הפעם. זכרו כבר יועלה ע"י טובים ממני. אני סיפרתי את כל זה כי זה חשוב לנו.
שמתם לב? סכרת סוג II שהתבטאה בכל מה שרק אפשר. מבעיות מיקרווסקולריות כגון מיקרואלבומינוריה, גלאוקומה ונוירופאתיה ועד מקארווסקולריות כמו אי ספיקת לב שמאלית ועוד בשילוב עם הפרעות קצב. יל"ד. כולל השמנה, כולל פאקים אורתופדיים שקשורים ולא קשורים, רגל סכרתית שהזדהמה וזה בסוף מה שהרג אותו. אם יש נס אחד כאן שנעשה זה שהקב"ה לא הכניס אותו לפרה דיאליזה ולדיאליזה ויותר גרוע מזה. לפחות זה. אבל כל השאר?
השאר מראה לנו בדיוק למה אנחנו במקצוע שלנו. למה באנו. נכון, אפשר לצחוק שנים על זה שהגברים פה הם מתאמנים שרק רוצים לעזור לעצמם ושהבנות כאן כל אחת עם האבחנת ED שלה. כן, מצחיק מאד, אבל בסופו של דבר באנו כדי לעזור לאנשים במקום בו עדיף שהרפואה לא תתחיל לעזור. כלומר מניעה ראשונית. כלומר שאם אני הייתי שם בשביל אלי בגיל 30, אני - או אתם, זה לא חשוב - משהו היה יכול להיות שונה. זאת אומרת שאם מישהו, משהו היה מצליח לתת לאלי את המוטיבציה להשתמש בכלים, אולי היה משהו יותר פשוט קורה. אולי.
אבל זה לא קרה. ואלי סבל, הרבה. ואלי מת בייסורים. מת.
קצת מצחיק להגיד שבקושי התחלתי את הקריירה שלי וכבר מת לי מטופל, אבל כך רצה העולם והזמן הגורל והקב"ה.
תזכרו אותו, תזכרו את הסיפור הזה. בכל פעם שבא לכם מטופל תזכרו שאסור, אסור לכם לוותר. ואם אתם מוותרים, לפחות תפנו. לפחות תשאירו גחלת כלשהי פועלת. את הסבל שלו היה אפשר למנוע. את הסבל של אחרים, קנדידטים לאותו מסלול - אפשר למנוע.
מקווה לדבר איתכם על דברים שמחים יותר.
*
אהבותעד
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
