השפיל, צורה מס' 7?

כמעט כל מפגש אחרון שהיה לי בחיי אני מכפיל.

אולי, חוץ מלנשים שהיו לי בחיים.

ומאחר וחלקן עוד עלולות לקרוא פה בטעות, אני לא אתאר אותן.

מה שגם, לפחות אצל המיתולוגית, זה גם לא היה מפגש משמעותי, האחרון. הכל גם ככה נגמר בטריקת סלולרי ולהתראות סופי בטלפון, ולאחריו שיחת "אז באמת, באמת לא איכפת לך ממני?" שלא ידעתי כבר מה לענות חוץ מ-"כן, בסדר?". ושוב הזרימה האסוציאצטיבית זורקת אותי לשם וחבל.

פעמים אחרונות.

הפעם האחרונה שלי בבית ספר יסודי גם כן מתחלקת לכמה חלקים. אחת ממנה היא כנראה יום חלוקת התעודות או משהו כזה או התחושה שעזבתי את הפרק הכי דפוק בחיי לאנחות ולשכחות, עד כדי כך שהיום, ממרום 24 שנותיי אני כבר לא זוכר הרבה משם. הפעם האחרונה הפיזית הייתה הבחירות לעירייה, שבחרתי ברוביק, באחת הכיתות שלמדתי בהן, נדמה לי, או משהו כזה.

הפעם האחרונה שלי בתיכון הייתה כנראה בטקס סיום, או אחריו, אני כבר לא זוכר באמת. אני זוכר את הבגרות האחרונה שלי. יצאתי מהכיתה של יב' 4 אם אני זוכר נכון אחרי שהייתה לי הקראה-הכתבה-כזה, והחזקתי בירה שהסתרתי בתיק ושתיתי את הבירה-זבל-הנוראית-הזו והרגשתי כ"כ טוב עם עצמי, שבגרות אחרונה, והלכה סבבה, והדבר היחיד שאני עושה זה לשתות בירה. פאקינג איי זה היה נהדר.

גם הפעם האחרונה שלי מהצבא הייתה כפולה. פעם אחת כששוחררתי. הופיפולה באוזן ואני יוצא מהבסיס והייתי כ"כ מאושר. המילים האלה שהפקיד האשכנזי החביב שידע לבטא את השם שלי נכון היו כ"כ מרגיעות, וחשבתי כמה אני עצוב בשבילו - פקיד שכל הזמן עוזר לשחרר אנשים. איזה טראגי. הוא היה שם לפניי, הרבה לפניי, ואני השתחררתי, הרבה לפניו. אלוהים, כמה לא הוגן. ואני זוכר שפשוט קיבלתי ממנו ושמעתי "זהו, אתה חופשי, אתה אזרח, להתראות" וכן, זהו, להתראות, הפכתי לאזרח, ונסעתי על האוטובוס כאחד האדם ושמעתי סיגור רוס. כמה נפלא זה היה.

הפעם האחרונה השנייה מהצבא הייתה כשבאתי לבקר בבסיס, וראיתי את המפקדת לשעבר שבקושי זיהתה אותי (ושמחה שהלכתי ועשיתי משהו משמעותי, הרבה יותר משמעותי במקום אחר); וראיתי את המפקדים לשעבר וראיתי בעצם את כולם, סוג של כולם, כשאני לבוש יפה ומגניב וקופצני ושמח ומה לא. והשארתי את מה שרציתי להשאיר אי שם על המשרד, והצטלמתי מלא עם אראילוצ'ו, הסחי שבאדם. ואני זוכר את אראילוצ'ו, ככל הסחים, עושה מזה איזה טקס ומצלם בהדרגתיות את מז"י מאחוריו. איזה עצוב, שוב, שהוא ויבגני השתחררו אחריי כשאני התגייסתי כמעט שנה אחריהם, והשתחררתי כמעט שנה לפניהם. 

הפעם האחרונה שלי בקמפוס מערבי הייתה כשבאתי להוריד את טל לאיזה משהו והלכתי להשיג ניירות ולהדפיס את הקורות חיים שלי. לפניה הייתה בעצם את ההרצאה הפרונטלית הרשמית האחרונה שהייתה הסדנא עם פרופ' מוריה גולן. וסגרה בעצם שנה של מערכת יחסים כזו או אחרת שלי עם המרצה הזו ובכלל עם המכללה. 

המבחן האחרון עוד לא הגיע. יגיע.

ובעצם גם זו לא הייתה הפעם האחרונה; עוד יש לי ביקורים לעשות לתמי לניירת וכו' וכו'. קורה.

הפעם האחרונה שהשתכרתי באמת, גם אותה אני כבר לא זוכר.

הפעם האחרונה שראיתי את קטשופ הייתה כשנתתי לו נשיקה על הלחי ואמרתי לו שאני אתגעגע אליו. הוא יצא כמו כל יום והלך להוסטל, בלי חיבוק, בלי אמוציות. כשהוא ראה אותי עוד פעם פעמיים הוא לא ממש רצה לדבר איתי. מעניין אם הוא יזכור אותי עכשיו, שנתיים ויותר אחרי שלא ראיתי אותו כ"כ.

אני כבר לא זוכר את הקונצרט האחרון

לא עם המנדולינות ולא בכלל

אולי את הרסיטל, אולי את הרסיטל למול אסף זוהר,

וגם אז לא.

השיעורים האחרונים, הפעם האחרונה במתנ"ס נסתיימה בטריקת דלת מהדהדת ונוראית.

הלוואי והיה לי משהו טוב יותר לכתוב, אבל זה לא בא לי כרגע.

הו וול.

אהבותעד

צרי

אז כמו שאמרנו, התקבלתי, זין על הציונים הקרבים, בלה בלה בלה. עכשיו לעוד כמה סידורי ראש ופנטזיות חולניות להחריד שיש לי, שכוללות מזון.

אנשים להספיק בב"ש

ולודיה

ענר

רון צוק

נולי-ליטל

נראה לי שזה סוגר את זה טוב. וכמובן להגשים את פנטזיית החוף-שוב-כמו-לפני-התואר.

פנטזיות חולניות א': ארוחה גרוזינית, ואולי טבעונית

טוב זה יהיה פרוייקט אדיר. אני צריך להשיג עוד רשימה של דברים שווים נוספים אבל זה בינתיים מה שאני מדמיין.

דבר ראשון, מ-ל-א בקבוקי חבנצ'קרה ושאר המותגים החצי מתוקים, כשבקבוק צ'אצ'א חביב נמצא במרכז השולחן.

ברקע כל הדיסקים הגרוזינים שאני יכול לחשוב עליהם. בצד, גבינת סולגוני עגולה ונפלאה, אולי אפילו כמה כאלו.

יחד איתה, לחם גרוזיני, כמה וכמה כיכרות כאלו לכולם. או ממאפייה, או ביתי. עדיף מאפייה, כי הם עושים את זה הרבה יותר טוב ממני.

חינקלי ממולא גבינה/בשר/טופו-תרד-בזיליקום לפתיחה. אג'פסנדל (חצילים ועוד ירקות) גם כן אופציה.

באמצע, תבשילי קדירות מגוונים, שכחתי איך קוראים לרובם - מפוצצים כמובן בעשבי תיבול, ואגוזי מלך. סטייל חצ'למה בעצם.

קינוח חסר לי רעיון, אבל נשיג, לא בעיה.

ובעיקר, אנשים טובים שיזרמו איתי על כל זה.

פנטזיות חולניות ב': ארוחת בשרים שזוגתי לא תראה בחייה

כי זוגתי טבעונית והיא לא צריכה לסבול את זה. אבל הפנטזיה כוללת השקעה מאסיבית בהרבה יותר מדי צלעות, אנטריקוט, דברים שעשו אוינק אוינק, ואולי מישהו שיודע לעשות אסאדו נורמלי, אם יש לי באיזור כזה. והרבה יותר מדי בקבוקי מלבק.

אה כן, וגם יהיה גזר על השולחן.

כי אני תזונאי.

פנטזיות חולניות ג': כשיתקרר קצת, רוסקי סטנדרט, נקניקים, ואלון

אולי לקראת הממש כניסה ללימודים, ללכת למעדנייה סבטלנית טיפוסית בה סבטה אומרת לי דברים שאני (עוד) לא מבין, לבקש ממנה בערך 200 גר' מכל מיני ומיני דברים שאינם בהכרח מפריסי פרסה או מעלי גרה או שוסעים שסע או סתם מקובלים לפי דת אבותיי ואמותיי, לקנות שני בקבוקים של רוסקי, להקפיא אותם למוות, ולהשים ברקע את קוורטט טרם, או את אוסף הסימפוניות של שוסטקוביץ' בווליום סביר, ולהשתכר חחויל'-סטייל, או סתם סבטלנה-סטייל.

ישאלו האנשים, מה הפאק שלך עם השם סבטלנה ולמה אתה מכליל את כלל יוצאי ברה"מ בתור סבטה? אין שמות אחרים סלאביים במוצאם? מה נסגר? ובכן, התשובה היא שסבטלנה זה פשוט שם מגניב, וסבטה זה קיצור עוד יותר מגניב, ובכלל, זה נחמד מאד ואין כאן שום כוונה להכללה מיותרת של מוכלאי סלאבים/גרמאניים/נורדים, חס וחלילה חס ושלום.

הצעות נוספות יתקבלו בשקילה,

איזה כיף לפנטז על דברים שאפילו אפשר להגשים,

רק להשקיע עליהם כמה שקלים מיותרים או משהו כזה.

הו וול.

יאללה שני מועדי א' אחרונים, אולי שני מועדי ב' ו...

זהו.

:)

אהבות

צרי

את ראיון הקבלה שהוא בעצם V אחד גדול הבנתי שאני אמור לעבור בקלילות. מול ראש החוג, כן כן, לא לא, שלום שלום, היי ביי התקבלת. כביכול ממוצע מעל 80 דרוש (מה שיש ויותר), מנחה צריך (יש), מחקר צריך (יש) קיצר הכל יש. בחדר המתנה ישבו עוד כמה בנות שדיברו על ציונים, מיקרוביולוגיה וסנטיציה, והיו רזות וחביבות עם פרצוף לחוץ. "אז גם אתן מתזונה, נכון?" "כן, גם אתה?". כמה צפוי.

בכלל, הקמפוס של אוניברסיטת תל אביב נראה יותר קטן ממה שחושבים עליו ושומעים עליו. עד כדי כך שלדעתי תל חי לוקחת את המקום בגדול. אולי כי התרגלתי כבר שכדי לזוז בקמפוס מטפסים על הר ומזיעים מהחנייה למעלה, אחרי שעשית לעצמך אשלייה של "זהו, הורדתי את הבורקס מהבוקר!" או משהו כזה. וגם כן הרבה פחות הרים ושוויץ, ויותר בניינים וסטודנטים שמדברים על שפינוזה. כאן אין את ההפרדה הבוטה הזו בין "חרשניות" לבין "היפים" כמו בתל חי שמופרדים בין שני קמפוסים שונים וכביש מעצבן באמצע. בוהו. מילא.

טוב. אז המתנה. פרצוף קופא ובלונדי קורא לי. "צ..צרי?", כרגיל, לא מבינים את השם. היא ודוקטור שנראה טוב לגילו עם כיפה על הצד יושבים. הושלתי שזה ראש החוג. מסתבר שזה מישהו לא קשור לגמרי. חייך. הבין את השם שלי, לפחות. דוס, נו. "צרי זה מרפא," אמר לה בהתרסה, ואני הוספתי "הצרי והצפורן, החלבונה והלבונה, משקל שישים שישים מנה.." "כן כן." קטע אותי הדוקטור, "אז צרי, אני רואה שהציונים שלך..אה..ככה ככה."

אני נותן מבט.

"סליחה?"

"בכ"ז.. רק 83.. ואני רואה פה כל מיני דברים שאולי לא מתאימים.."

"אני מעל דרישות הקבלה, נכון?"

"כן כן, בוודאי, אבל.."

"אבל?"

"במה התקשת בתואר?"

"המממ," אמרתי, "פיזיקות וכאלה, אולי גנטיקה מולקולרית," שם באמת פישלתי די בגדול, "אבל אם תשימו לב, אפידמיולוגיה וביוסטטיסטיקה דווקא בסדר גמור." מה שגם נכון ולא שקרי בכלל, רק מישהו שלא יקבל 95 באפידמיולוגיה ומישהו שלא יקבל לפחות 85-90 בביוסטטיסטיקה בתל חי הוא אדם שצריך באמת TO GET TOGETHER. אפשר ללמד גירית לעשות SPSS ואפשר ללמד עששית עם מדבקה של סמיילי והעם עם הגולן לרשום את מה שמבקשים באפידמיולוגיה, שזה בד"כ לתכנן ניסוי דבילי יחסית עם תקציב בלתי מוגבל, או לחשוב בצורה הגיונית על איך להקים מדגם. אבל זה לא משנה. בכל אופן אלו הפורמליים שרלוונטים לתואר הזה בכלל, לא שהוא דורש משהו מעל הסף, אבל נו, מילא.

"אבל אני רואה שבבריאות הציבור יש לך רק 72". וואלה זה נכון. כמה חבל שבריאות הציבור היה מבחן בכמה אני מכיר חוזרים משעממים של משרד הבריאות וכמה אני קורא את המחשבות של הגב' מרצה שאני פחות מכיר (השנייה מדהימה והיא כמו אמא שנייה). "מה הקשר בריאות הציבור? קורס שלא דיבר על אפידמיולוגיה ולא הייתה בו סטטיסטיקה בכלל?"

היא שתקה.

"בכל זאת, התואר הזה לא קל, אתה יודע, אולי תנסה לעבור למסלול של MPH?"

"אבל..באתי ללמוד אפידמיולוגיה ורפואה מונעת, תחת מדעי הרפואה, M.Sc."

"כן כן, אבל זה יותר קשה. אתה יודע, בלי ביוסטטיסטיקה ו' וג' וכל הדברים האלה.. זה קשה.. ותוכל להמשיך במחקר שלך בMPH אתה יודע."

"אבל.. באתי ללמוד אפידמיולוגיה."

פתאום, הבנתי מה משמעות הזובור.

בכניסה, ראיתי הרבה ברושורים חביבים כאלה על "בואו ללמוד MPH! כי מנהל בריאות הציבור זה ממש מעניין ומגניב! כ"כ מגניב עד שמרוב מגניבות אנחנו משפריצים מגניבות!! יאעהההה!! ווהו בואו ללמוד אותנו בואווווו" 

אז.

ברושורים + "נההה לך תלמד את MPH, עזוב שטויות" = ממש חסר לכם אנשים בMPH, הא? לפחות תהיו כנים! תגידו "שמע, אתה טיפוס נבון. בכל זאת, תואר בתזונה, אתה לא ילד כבר. אתה יודע איך אקדמיה מתפקדת. חסרים לנו תקנים בMPH. מה לעשות. ואנחנו צריכים למלא את זה, אחרת המחלקה חוטפת וואחד קיצוץ, ואני בונה על לטוס לחו"ל ועל פנסיה של בני אדם, אתה מבין אותנו, נכון? אז תהיה בנאדם, תגיד שבא לך MPH. אז לא תלמד סטטיסטיקה ו'. בסדר. נו. גם ככה יש לך מקצוע סביר מינוס, תזונאי, יהיה בסדר, אז תעשה לנו טובה, בחייאת, נצ'פר אותך אח"כ, תשפיץ מספיק ותשיג מלגה מה 'כפת לך גבר הא?" 

אז לא. אתה עושה לי זובור. תודה.

"אז תגיד," אמר הדוקטור, "למה בכלל באת ללמוד אפידמיולוגיה?"

"כי זה מעניין אותי וכי זה ממש רלוונטי לי כתזונאי"

"אבל אני מביט בקורות חיים, ואין לך משהו שקשור לזה" (איך למישהו יש משהו שקשור לאפידמיולוגיה בלי תואר!? מה, קייטנה בסטטיסטיקה?! התנדבות בלמ"ס? שירות צבאי בחיל הסוקרים?!) אומר הדוקטור, "מוזיקה, יפה! לא חשבת על ללכת ל..ג'וליארד? ללמוד שם קצת? או חינוך או משהו?"

"אני רוצה ללמוד אפידמיולוגיה. אני ממש אוהב אפידמיולוגיה." (וואו זה נשמע סוטה)

"מאיפה זה בא לך?"

כאן החלטתי להוציא את הסיפור האישי המרגש. הכניסו כאן כינור בסי מינור.

"אבא שלי, רופא תעסוקתי, המשיך גם ללמוד אפידמיולוגיה, ואנחנו מדברים אפידמיולוגית בבית, אנחנו צוחקים במובהקות, אנחנו מדברים על קורלציות בין הבירות שאנחנו אוהבים, אנחנו..."

"רגע רגע רגע." עוצר הדוקטור. "בריקנר. ד"ר."

"כן."

פאוזה. אני והשנייה הקפואה מסתכלים על הד"ר בקטע של "מה עכשיו גבר".

הוא עושה את אותה תנועה שעשה ערן דולב כשהזכרתי לו את אבא, כשהוא מציב את ידיו במרחק מן הבטן כאילו אומר "abdominal obesity". 

"כן כן, זה הוא."

"עובד ב..."

"כן, שם. בדיוק. זה הוא."

"אתה הבן של דובי!" הוא צועק, מסתכל על הקפואה ששונאת אותי ואיכפת לה רק מהציונים המחורבנים שלי, "תרשמי את זה!!"

וסופסוף השם של אבא עוזר לי במשהו. יופי אבא. מסתבר שהם קולגות. אבא מוערך בתחום שלו. אין לו ציפורניים ומרפקים מטאפוריים, אבל הוא רופא מצויין, זה על בטוח. שנאמר, לאבא שלי יש סולם, מגיע הוא עד השמיים. לאבא שלי יש סטטוסקופ, מאבחן איתו הפרעות נשימה. ואבא שלי יודע לנתח א.ק.ג ואבא שלי רושם מרשמים כי אבא שלי הוא רופא רק שלי! ושל מקום העבודה שלו.

פתאום אני נזכר במשהו.

"אם איכפת לכם כרגע רק מהציונים, אתם מודעים לכך שעוד לא קיבלתי כמעט ציונים הסמסטר, נכון?"

"אה.. לא???" תוהים בתהייה.

"הו לא. בייחוד לא משהו כמו 7 נ"ז של..100" לא שקר - ערנדו 3 נ"ז + 4 נ"ז לימודי שדה שעשיתי זה משהו כמו 7 נ"ז של 100. או 98 ו98. ביג דיפרנס.

"אהה.. אז תעדכן אותנו בבקשה"

"ודאי, לא חשבתי אחרת"

"אז, התקבלתי?"

"נודיע לך"

"אבל, אני בציונים מעל הסף עם מנחה. עם מחקר." ועם אבא רופא שאתה מכיר ומחבב, "מה הבעיה."

"נודיע לך" אמרו בקרירות.

יופי חבר'ה. עוד רגע ואתם עושים לי 20 שניות עשית לנו כ'י בריבוע 20 שניות זוז. יו-פי. 

הלכתי.

חייב להודות שהרגשתי זובור. פעם ראשונה זה הרבה זמן שמישהו בכלל מדבר איתי על ציונים. וייסמן, המנחה, לא התייחס לזה. אנחנו פותחים מחקר מאפס, עם מצגת וסקירה ספרותית מאחורינו שהיא שלי ושל הדוקטורנט. אנחנו במסוגלות להביא מדגם. הרקורד האישי שלי קצת יותר מגניב מערימת נקודות זכות. אני לא סתם פאקינג אהבות (ע"ר), אני עבדתי קשה על מנת להגיע למקום הזה. והם מנסים לעשות לי זובור ציונים?! אכן פגיעה באגו.

הראיון קבלה לעבודה אחרת לגמרי אח"כ פיצה על זה, כי הוא זרם ממש טוב. זה והעובדה שעברתי את דיאטטיקות.

*

חלק ב' במערכה אחת.

כמה ימים אחרי אני בודק באתר אם התקבלתי או לא. אני נכנס. התקבלתי. לא מן המניין (צריך להשלים תעודות, הגיוני, לגיטימי), אבל התקבלתי. אוקיי.

מוזר, מחשיד, אבל..התקבלתי.

היום, שבוע אחרי, אני מקבל מייל. 

טאם טאם טאאאאם, השתנה הסטטוס שלך, תבדוק בפורטל האישי.

אני נכנס.

מצב החלטה...

...

התקבל, לא מן המניין.

I GOT TROLLED. פעמיים.

יופי, אוני' ת"א, יופי. 

המערכת הסימפתטית שלי עובדת יופי. יש לי די והותר אפינפרין לכולם. גם קורטיזול. באמת. אין לי אדיסון (פחות מדי) או קושינג (יותר מדי) סינדרום. הכל טוב, באמת, טפו טפו ועוד פעם טפו, הלב שלי דופק מצויין, סוכר בדם אחלה.

אז

לשנה הבאה

בתל אביב הבנויה.

M.Sc. Epidemiology

ובתקווה להתקמבן על סטאז' באיזור

והרבה תקוות אחרות.

יאללה.

אהבות עד

צרי

התאריך הרשמי של סוף התואר הוא ה8.8 - וכמו שזה נראה אני לא ממדב"ת את דיאטטיקה, אז זה אומר שפחות או יותר אחרי ה8.8 אין לי יותר דאגות אקדמיות לתואר ראשון, ואני סוג של B.Sc. מן המניין - בוגר תואר ראשון במדעי התזונה בואכה תזונאי (קליני) מן המניין. יופי.

מעבר לכך יש את הדאגות הפסיכוטיות האחרות שמרחפות לי מעל הראש ובראשן מימון לפאקינג מחקר פאקינג שלנו שבאמת אין לי מושג מאיפה מה הולך לקרות. אבל דברים בד"כ נוטים להסתדר, אז עובדים בכיוון, לוחצים איפה שאפשר, מדברים עם כל מיני אושיות כאלו ואחרות ומגיעים לאן שצריך להגיע. אולי מישהו יזרוק איזה עצם מחורבנת. 60,000 שקל לשנה הזו ואנחנו מסודרים, באמת.

*

אז עוד פוסט תקוות קדימה. כי זה מה שמחזיק אותי. וסליחה בפני קוראיי הנאמנים שמקבלים מזה כנראה בחילה. או לא.

*

ב8.8 אחרי אסתר גונן, צהריים או ערב, אני אלך לנחל. יכול להיות שכולם גם ככה יהיו שם, אבל גם אם לא, אני אלך לנחל. ואם שנה שעברה הכנתי לכולם אבטיח וודקה, השנה אני מתרכז בעצמי. בנד אנד ג'ריס של ווניל עוגיות, עוגיות אוראוז בצד ובקבוק קאווה כולו שלי. אולי אפילו שניים. קפוא כבר, עם קרח ביצדנית שהבאתי מהבית.

מול החצבני, האהוב עליי מכל, וזין על הכל.

זין

על

פאקינג

הכל.

את היומן הגדול שלא השתמשתי בו הרבה זמן (הוי תודה גוגל קלנדר על האנדרואיד שלי, תודה) פתחתי מול המקלדת ומתחת למסך בפינת עבודה שלי. התאריך מכוון שם בעצם ל10.8, 11.8 ככה. ורשמתי דברים שצריך לעשות בתקופה הזו, שהיא סה"כ מתה.

בוא נניח שעד אז; או אולי לפחות עד ספטמבר, אני יודע מה נסגר עם המימון.

כבר עכשיו אני יודע שזהו, תואר שני בת"א, סופית, סגור, יאללה בלאגן, ווהו ווהו.

כלומר שמאותו 8.8, או 11.8, יש לי לפחות עד אמצע-סוף ספטמבר לעשות פחות או יותר מה בזין שלי.

- כמו לעבוד מלא בתמלולים. מלא מלא.

- כמו לחפור לתלמידי פסנתר עבר שלי אולי לחזור. סתם כדי להרוויח עוד כמה גרושים.

- כמו לבדוק עם הערביות שנשארות כאן עוד שנה רוצות להרוויח כסף / לעשות מצווה וללמד אותי ערבית בחודשיים האלה.

- ולחביבה שרצתה לעשות איתי בארטר פסנתר-><-רוסית, יאללה.

- ולמורה לפיתוח קול עם הבארטר פסנתר איתה.

- ולהשקיע בזוגתי עוד יותר. עכשיו היא יוצאת מהקוקון שלה ואשכרה תתקשר עם העולם.

וכן, רשימת אנשים:

- להקליט עם איתי.

- להקליט לזיו.

- אלון

- סטס

- ענר

- אורן

- אנדריי (!$@@!)

- פייסיק

- סספורטס

- מירה

- סאנשיין (%#!@$)

- אלינה (היי)

- נולי-ליטל

- ליבי?

- פאקינג עמית חוגג (!$!@$)

- סתיו + אלון

ובטח עוד שכחתי כמה וכמה שמות. תסלחו לי.

- לעשות מפגש ים כמו פעם. כמו לפני התואר. סגירת מעגל באשקלון, בתקווה עם בורו אלון וסטס. להרדם ולקום שם.

- לעשות ארוחת שחיתות גרוזינית, עם כמה וכמה חבנצ'קרות. וצ'אצ'א. או משהו דמוי צ'אצ'א.

- להשתזף מלא ולחסל את הגב שלי.

- לחזור לטאי צ'י, תפילין, רייקי, א י ר ו ב י ,  מ ת  ח , תרגילים אחרים, להתחיל יוגה אולי

- לכתוב את הסקירה של הפרו אנה ולהביא למוריה רק כדי להראות לה כמה אני מגניב

- לקרוא מלא. מלא מלא. מלא. להתחיל להספיק את רשימת הקריאה כדי להבין מה אני עושה בפאגיזם.

- לחזור להקליט סקיצות. לחזור לנגן כמו שצריך, על הגיטרה ועל הפסנתר. בעיקר על הפסנתר.

- לקרוא לשמעון ולתקן את הברז ואת השקע המזדיין. כל מה שאני צריך תאכלס זה מברג. אבל הי, הבנאדם חייב לי כסף, אז שיביא מברג. ובד"כ יקבל קפה. מה איכפת לו.

קיצר.

סוג של מלא תכניות לחופש הגדול כזה, כשאשכרה הוא סוג של חופש בין תואר ראשון לשני.

וכשאין לי באמת תכניות אחרות חוץ מקצת להנות מהעובדה שאני במקום הכי יפה בארץ, ובתואר הזה לא ספגתי את זה מספיק - למרות שלא מעט. הייתי לא מעט פעמים בנקודה שלי בנחל. זה כן. הייתי גם בנקודות חדשות. לא מספיק, אבל אף פעם אין.

יאללה.

בהצלחה לי עוד כמה שעות.

אולי אני אמשיך לחפור פה,

אולי לא.

נו סעמק ערס.

החיים יפים, צריך מדי פעם לעצור ולזכור את זה.

8.8. כ"כ קרוב. כבר אחרי סמינר, דיאטטיקות, מעבדה של איילת. כבר אחרי טרופ ושטויות אחרות. מה נשאר כבר חוץ מהשטויות האלה מה. כלום. זיצ. יוק. רק שיסתיים.

ואז נתחיל לקלל

על סיוט אחר לגמרי.

צ'ירס

אהבות

צרי