השפיל, צורה מס' 7?

אין לי מושג יותר טוב לזה.

מעולם לא הבנתי את התופעה הזו של אנשים צעירים בארץ, בין אם משתייכים באופן מוצהר לקהילות מסויימות (ונניח, מטאליסטים) לבין אם לאו, שמתעקשים וכופים על סביבתם לדבר באנגלית ובאופן כללי, מתנהלים בשפה הזו, כאן, כשהם אינם אנגלוסכסיים, או בריטיים, או כל דבר, כך שנשללת מראש אי אלו הקשרים לנניח מסורת או תרבות מבית. קרי, אותם אנשים כללו את עצמם לתוך תרבות אחרת, קשרו את עצמם בין השאר גם דרך הלשון - והחליטו לצעוד לא בדיוק כנטע זר, אלא סתם בתור אנשים שכופים על עצמם שונות וכופים על אחרים להתייחס לזה (עצם התקשורת, שלא מתורגמת באינטסטנט, ולא כולם דוברי אנגלית שוטפת במקום הזה, מה לעשות).

לא מבין את האנשים האלה. מה יש לחפש באנגלית? ועוד במבטאים אמרקאים למשעי? גוועלד, הרי כל היופי הלשוני שיש לכם בתיבת התהודה הולכת לכם וממירה את עצמה לצ'יזבורגר נוטף. בשביל מה לכם? מה רע כ"כ בשפה העתיקה המתחדשת שלכם, לעזאזל, שאתם נוטשים אותה? מרגישים לא מיניים? לא מגניבים מדי? מה, מה הקטע בזה?

לא שאני מבין, לא שאני מת על זה, אבל נו מילא. ככה זה, לקבל אותם, בלה בלה בלה.

*

טוב, אין לי משהו יותר טוב לכתוב?

כנראה שלא.

ועכשיו למשהו שונה לגמרי.

אדם עם שלושה אפים.

כלומר, המינגווי.

אני לא יודע מה הרעש שעשו ממנו. באמת שלא. כן, בניית דמויות מעניינת, סבבה, דמויות די עגולות והכל, סבבה. לפחות עכשיו אחרי שסיימתי את "הקץ לנשק" אני באמת, באמת מנסה להבין. מה. מה הייתה האמירה, מה. שיש מלחמה נוראית, אז הוא עורק באמצע תוך כדי סיפור תלאות כדי לחזור לאישתו-כביכול, שאת סיפור ההתאהבות שלהם ללא ספק לא קניתי ולדעתי בין המחורבנים שנכתבו מאז דקאמרון, אותה המינגווי מעצב בתור בובה מטומטמת (כאילו שכל הנשים אי פעם מדברות כמו שהיא מדברת, אוף! גברים, אתם מביישים לי את הכרומוזומים!) - כדי לערוק אותה ולסיים את הסיפור שלא נספיילר.

כאילו, מה, מה לעזאזל, מה. אולי התרגום הורס הכל, אבל אני לא בטוח כ"כ, לדעתי התחושה המחורבנת היא כי היא מחורבנת. מרגיש כמו סרט הוליוודי סביר שיזכה באוסקר או במועמדות, אבל לא בסרט שדופק לך את המוח ואתה אומר אחריו "שיואוווו איךךך לא חשבתי ככהההה", אלא בסרט של "הו, מרגש, הו. הו? הו." וזהו. תו לא. מה ההתלהבות הגדולה, מה? לשם השוואה רוצים סיפור אהבה קל, מהיר, מדהים, מרגש, חותך? קחו את "ג'מילה" של אייטמטוב או את "נערה עם מטפחת אדומה", גם שלו. אלו סיפורי אהבה חותכים. מה זה חותכים? מפרקים לך את הכליות ואת הטחול פעמיים כדי שהלב יבכה. אבל זה סיפור זה?  וגם כן, רומן אנטי מלחמתי? "מסע אל ארוך אל תוך הלילה" היה פאקינג אנטי מלחמתי! "הכל שקט בחזית המערבית" אנטי מלחמתי! "החייל האמיץ שוויק" שאני צריך לקרוא אותו כמו שצריך ולא רק גזירים, זה אנטי מלחמה על מלחה"ע הראשונה! איך אהבו את החובב דגים והצווארוני גולף הזה, איך? איך לא שמו לב שהוא סממן לכל מה שדפוק בתרבות המערבית? שובניזם/גבריות-אעלק עטופה בכתיבה ברורה מדי עם בניית סיפור כמעט מתבקשת? אז יופי, ברחת מהמלחמה כדי להתמודד עם אישתך ותיאורים אינסוף של איטליה/שוויץ היפות, אנשים אקראיים ומלא אלכוהול. ווהו! ווהו! ועוד פעם ווהו! אבל מה תאכלס אתה רוצה להגיד?! שמלחמה זה זבל?! יש דרכים מגניבות יותר!

אוח, אמריקאים! תלמדו קצת ענווה ותרגיעו את הקטע שלכם.

גם כן, גטסבי הגדול! אותו סיפור! אוף עם הכתיבה האמריקאית, הזאת, אוף! או שזה התרגום שהורס לי הכל ואני באמת צריך לקרוא במקור, או שבאמת אני לא מצליח להתחבר לשזירת הסיפור הזו, ורק ריימונד קארבר/בוקבסקי/וונגוט עושים לי את זה מהם, ולו רק בגלל שיש כאן שני שיכורים ואדם עצבני אחד. גטסבי הגדול גם, מאד מאד אכזב לדעתי. הסיפור נבנה יפה, ויש ביקורת נחמדה על הדקדנטיות של הזמנים בדיוק אחרי (או מיד אחרי) מלחה"ע הI (קרי המינגווי - חי, אני הולך אחורה כרונולוגית ברשימת קריאה שלי, חיחי), ואוקי, אז יש אינטרגייות ומשולש אהבים בערך כזה, סבבה.. אבל הוא לא מעניין מדי. לא מפלח. ולפחות בעברית סצינת השיא של כל הספר לא הייתה הכי מטורפת. כנ"ל הגילוי הסופי של כל הסודות מאחורי גטסבי. ברור מדי, מהיר מדי, הרגיש אפילו קל מדי. ממש לא גרם לי לשבת ולחשוב שעות, כמו שקרה לי עם דברים אחרים. ובאסה.

זה היה פרוזה.

שירה - יש שתי אנתולוגיות מקסימות ששוכנות לי ליד המיטה. האחת של שירת מחאה נשית, והשנייה של תרגום מצויין של אשר רייך לנבחרי המשוררים האקספרסיוניסטים. אם היה לי כח הייתי הולך לחדר שינה ומצטט. אבל אין לי. אני רק אגיד שאם מישהו קורא כאן שירה, זה אנתולוגיית מקור אחת וספר תרגום אחד ושניהם נפלאים ממש, התרשמתי, אהבתי. כל לילה שיר שניים מכל ספר, דופקים לי את השכל ונותנים לי רעיונות חזיונות ושאר הדברים הטובים. פשוט מצויין.

עיון - התחלתי לא מזמן מבוא לפילוסופיה הודית. לא מחדש לי הרבה אחרי שאני שנים קורא הלוך ושוב את הבהגוודגיטא, את שירת דרך האמצע של השורש (משהו כזה) של נאגרג'ונה, ועוד אוגדן של סוטרות בודהיסטיות, והדהמהפדה. כן קצת על איזורים שפחות הכרתי בפילוסופיה הזו, אבל בסה"כ מושגי הבסיס ומעבר - הקונספציה הכללית מובנת, אבל זה עושה סדר וזהנחמד.

סיימתי גם את "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'רארד דיימונד, אחרי שקראתי לפני כמה שנים את "התמוטטות". לכל חובב עמים-פוליטיקה-אבולוציה-גאוגרפיה-לחשוב-מה-עובד-בעולם-ומה-לא הם מבחינתי שני ספרי חובה שמקיפים כ"כ הרבה דציפלינות, ודיימונד עשה שם עבודה מצויינת וגם המתרגם (המקור כמובן עדיף כתמיד). מילא הידע שאתה מוצף ממנו (כגון למה לעזאזל ההתיישבות הנורדית בגרינלנד נכשלה? למה הטבח ברואנדה לא רק היה מבוסס על שנאה אתנית אלא מורכב יותר? מה דפוק באוסטרליה ובסין יותר מהכל? מצד שני מה מדהים בסינים? מה גרם לאפריקאים שהיו ערש הגזע האנושי כולו עדיין להיות נחשל? למה הסינים לא התפתחו כמו תרבות המערב למרות שהם היו אולטרא מפותחים? ועוד כל מיני שאלות אחרות) - אבל האינטגרציה, והדרך בה היא נעשית, היא אבן דרך מצויינת לדעתי לאנשים באופן כללי לתרגל את הדרך בה הם מבינים ידע בעוד צורות, וזה כיף כיופאק.

זהו נראה לי. רציתי לכתוב פוסט יותר משמעותי. נראה לי עם שירי סיום. אז נעשה את זה ביום אחר או מה.

מחר לא פוגעים באסף ועושים סטפר בבוקר, ובשישי עושים ריצה במרחביה.

(לא קשור אליכם, קוראים, קשור לי מכה את עצמי ומזכיר לעצמי דברים חשובים)

צ'ירס

אהבות(ע"ר)

צרי

אל מול ענני האבק של שלושת השנים האחרונות אני נמצא שוב במקום בו אני לוקח אוויר עמוק אל מול שגרה נוספת של כלום. אחרי סופ"ש נפלא בחברת אחד מהחברים הכי טובים שאי פעם היו ויהיו לי, אחרי רגעים נפלאים שוב על השניר, מטר מהנקודה הקבועה שלי, עם בדיוק כמות הבירות והחום שאדם צריך, אני מוצא את עצמי בשבוע תפר.

שבוע של כלום.

שבוע בו המטלות הכי גדולות שלי הן הקלטות סקיצות עבור חבר (הולך ככה ככה), מחשבות על העתיד, לקרוא לשכן לסדר את הברז המזדיין ואולי את השקעים בקיר שיצאו, ללכת לדואר ולסדר את היתרה בבנק.. אני שוב מוצא את עצמי לא מצליח להתנתק ממעגל האימה הנוראי של להתעורר-ב11-לבזבז-זמן-בפייס-ובהירוז. אני חושב שזה סממן של כל מיני דברים, כמו בלאגן מתקדם, וחוסר הרצון הזמני שלי למצות את הזמן.

הייתה שנה ארוכה, קשה, לא פשוטה בכלל.

שנה שבה מצאתי את עצמי מטפל, מסיים תואר, מסיים עוד 50~ נ"ז שלקחו את הדם שלי. ממוצע סופי של 84.5. יותר מהבגרויות שלי. פחחח. אדיר.

אז ממתינים.

נחפש ריהוט לדירה, אולי כיוון מגניב לעיצוב מינמליסטי משהו. חשבתי על הכיוון הדאואיסטי - ד'או או טיין על הקיר, אגרטל עם פרח אחד מתחלף כל כמה ימים או שבועות.

אז מצאנו דירה ככל הנראה, אגב. ב"ה.

ואני מנסה לפרוק, לפרוק את אווירת הכלום, את הנכאים, את בזבזת הזמן הזו שהורגת אותי ואני רק מתמכר אליה יותר ויותר. אותו חבר נורא טוב שהיה בסופ"ש הוא פעלתן לא פחות ממני, אדם שמכור ללחץ ולאפינפרין של עשייה כל הזמן. וזה מצחיק, הסברתי לו, איך ש50% מהזמן שלי אני מצליח להשקיע ביעילות מטורפת, לנהל כמה פרוייקטים בו"ז, להצליח ברובם - בין אם זה לכתוב סקירות מדעיות, או דברים אחרים בתשלום, לנגן, ללמוד דברים (אתמול למדתי קצת ערבית, הידד), לעבוד בתמלול, נסיעות לת"א עם חיפושי הדירות ומה לא.. ומהצד השני אני 50% מהזמן בפייס, בבלוגים, בהירוז, בפורנו, לא יודע. מבזבז את הזמן.

מדהים.

עדיין בהכחשה שאני אשכרה סיימתי את התואר הזה,

ואשכרה מתחיל אחד חדש,

ואשכרה הולך ללמד ברידמן,

ואשכרה הולך לחתום על ספקות (בתנאים מזדיינים לגמרי) ביוניליבר,

ואשכרה הולך לעבור לת"א,

ואשכרה ממשיך עוד עם זוגתי בחצי מהמחייה כפול במחיר,

ואשכרה..

אשכרה..

אהח.

אני באמת מדקן.

אך הוטשתי ממלחמות,

טריטון שיש בלוי מסער

בין זרמי תהומות. (את שלושת השורות  האחרונות אני מצטט, ייטס).

ואמנם דברים דינם להעלם,

ואמנם דברים יתפוררו בסופו של יום,

ובינתיים אני נהנה מהזריחות והשקיעות ומשאר הפירורים הנפלאים הללו.

מי ייתן ואני אוכל להמשיך לרבוץ באי מעש ולהרגיש רע וטוב מזה עוד הרבה זמן (טוב, אולי לא הרבה, אבל מילא)

מי ייתן ואני אוכל להמשיך לשבת על גדות השניר עם הרבה יותר מדי בירה עם אנשים ראויים לכך.

כן יהי רצון.

אהבות עד

צרי

מועד א' אחרון

וכנראה שאני אוותר על המועדי ב' כי מה זה משנה עכשיו (מלגה? לא מלגה? WHO DA FUCK CARES).

אז יש תואר שני שממתין לי,

ויש עבודה מרתקת כמרצה שממתינה לי,

ויש אופציות להתחיל כבר לטפל בשנה הבאה, בדיוק במה שאני אוהב.

ויש אופציות מגניבות לאללה לדירות,

ויש..

נצח מדהים ואינסוף הזדמנויות של קצת הרבה יותר מדי עבודה קשה.

אבל אחרי 150 נ"ז בשלוש שנים ארוכות ומייגעות, מלאות בדיאטטיקה

וזבל אחר..

זהו.

אני מסתכל על הקטעים האלה בחיים. נניח זה כשרק הגעתי לצפון לקרוסשה המפורסם בו הכרתי כמה וכמה אנשים שילוו אותי במשך שלוש שנים, או זה כשרק התחלתי את התואר עצמו בפועל.

כמה זמן עבר.

אינסוף מידע.

מאדם רגיל אתה הופך לתזונאי. זה לא על-סטודנט, אבל סטודנט שמאד מכוון על מטרה מסויימת. על שדה ידע מסויים בתוך ביולוגיה, ובתוך עולם הרפואה. קטע דפוק.

זהו.

אני שם.

עכשיו רק סטאז',

רק מבחן ממשלתי, וRD. אבל גם בלי הRD.

אני כן יכול להגיד, בפה מלא -

בוגר התואר במדעי התזונה, מכללת תל חי.

B.Sc. Nutrition.

מה כבר יכול להפיל אותי.

סעמק ערס.

פאק יאעה.

פ א ק 

 י א ע ה ! ! !!! 

*

הכי מאושר.

SIRIUS של פליקאן ברקע,

ששמרתי אותו בדיוק לרגעים האלה.

לעכשיו הזה.

אני יכול להתבונן

במהלך שלוש שנים ארוכות ונפלאות. ולהגיד, זה בהחלט מאחוריי. זה בהחלט בתוכי.

שלא כמו הצבא, שרובו היה בהחלט רק לעבור ודי - זה משהו שאני אנצור. בין אם פרטים מדעיים ואקדמיים או עובדות חשובות ושבירת מיתוסים ודרכי טיפול, לבין זכרונות טובים עם אנשים נפלאים. תיקון מוחלט לתקופת התיכון בה אני אפילו אל רוצה להזכר.

אבל בתואר הזה אני לא אפסיק להזכר.

אני לא אפסיק להתגעגע לאנשים, לצחוקים, לבדיחות הפנימיות, לדינמיקה של כולם, לזרימה עם כולם, לבקרים, לצהריים, להתלוננויות, לדיונים בקבוצה, למה לא..

אני אתגעגע אנשים.

למרות שאף אחד מהחוג לא באמת קורא פה, או לא יודע בכלל שיש לי בלוג (חוץ ממי שזוכר את השטות שאמרתי אז בפסיכולוגיה, נו מילא).

וואו.

ייקח לי עוד הרבה זמן לעכל.

אהבות

צרי

אז אחרי שגם אני צפיתי באמנון לוי מעלה שוב את הנושא החשוב של אפליה בין מזרחים לאשכנזים, הפעם דרך הסיפור האישי שלו, וראיתי כיצד כל חבריי שצפו בתכנית וגם להם מורשת מזרחית ענפה או פחות התחברו והתרגשו, נזכרתי גם אני בקשר שלי, דרך כמה נקודות חשובות.

* ביסודי הייתי בערך האשכנזי היחיד בכיתה. החבר הכי טוב שלי לפחות עד כיתה ג' היה אריאל קלאוזנר, שכמו שאפשר לראות, גם הוא אשכנזי. הוא היה החבר הכי טוב שלי עד בערך תקופת התיכון, וגם כשהוא עבר לבית ספר אחר נשארנו בקשר ממש טוב. עד היום אני רק חושב עליו דברים טובים. פתאום התחלתי לשחזר. אני והוא היינו בערך האשכנזים היחידים בבית ספר. גדלנו בב"ש. הבית ספר הזה הכיל בעיקר תלמידים משכונות דרום, א', קצת מב'. אריאל גדל בנווה נוי - שכונה מעולה ואשכנזית. אני גדלתי בוילות רסקו. שכונת וילות של אנגלוסכסים, זקנים, ובעצם אשכנזים.

בלי אריאל כמעט ולא היו לי חברים אמיתיים מהבית ספר. היו לי את החברים בשכונה, אשכנזיים ואשכנזיים למחצה, היו לי חברים מהתנועה ומהקהילה, היו לי חברים מהקונסרבטוריון (בערך), ונדמה לי שזהו. והיו כאילו חברים מהבית ספר - ועמרי יאיר שנראה לי שהוא חצי אשכנזי, אם בכלל. וזהו. כיתה של 30 איש שהייתי איתם במאבק מתמיד ועד היום אני לא יודע למה. 

* בעצם בטח שאני יודע למה. הייתי תמיד חנון מוזר. ככה גדלתי, למען ה', זה חלק ממטען הזהות שלי. לדבר במילים גדולות ולחשוב שזה ממש בסדר, להתעניין בכל מיני דברים ולהיות עם מרחב אסוציאטיבי די נדיב. לא שזה הופך אותי לעליון או משהו, אבל כן שונה בנוף. אז בכיתה ה' הם הכריחו אותי, במודע ולא במודע, במתכוון ולא במתכוון, להמיר את עצמי אליהם. התחלתי ללכת עם קוצים. דיברתי בח' וע'. התרתי באמא לקנות לי בגדים כמו של כולם, מותגים וכאלה, ג'ינס ונעלי סוויד או זמש או איך שלא קוראים לזבל הזה. ניסיתי לשמוע מיינסטרים מזרחי ולא מזרחי. לאהוב את הדברים הנכונים. לאהוד את הפועל ב"ש למרות שמעולם לא אהבתי כדורגל. קוראים לזה קונפורמיזם, וברור שכל ילד וילדה עוברים את זה. אני עברתי את זה ההפך. מאשכנזי למזרחי. וברור שהתביישתי. בעובדה שאני חנון, בעובדה שאני מנגן פסנתר, בעובדה שאני גרוע ממש בכדורגל, בעובדה שאני טוב בלימודים בלי להתאמץ (אוי כמה שזה עלה לי ביוקר!) וכן הלאה.

* בתיכון אמנם לא יצרתי אינסוף חברים, אלא רק מחוצה לו. אבל אחוז האשכנזים בעומר הרבה יותר גבוה. הרגשתי הרבה יותר בבית והרבה פחות מאויים כשהגעתי בפעם הראשונה לעומר, וחייכתי. אנשים יושבים על הדשא. היום אני מקשר את זה ללובן שלהם. אני לא יודע אם זה קישור נכון. אבל העובדה היא שהרגשתי שם הרבה יותר טוב ולא סבלתי שם מהצקות מטורפות או מאלימות או מדברים אחרים. אם כבר זה היו חברים שלי שהציקו לי.

* דווקא במעגל החברים שלי, "פריקים" של ב"ש וכיוצב', היה אחוז נאה של מזרחים. היו גם המון רוסים, ודאי, גם כל האשכנזים של באר שבע נתקבצו למעגל שהוא חלק ממנו. חברים מזרחים ידעו לספר כיצד הם התביישו בעבר ובזהות המזרחית שלהם, שכ"כ שונה ממה שמטאל בגיל 15 מייצג בפניך (לבן, נורווגיה, וכו').

* אין לי שום סיבה והסבר ל"למה בעומר היה פחות אלים מב"ש". האם זה עניין של תרבות? אווירה? משהו במים? הכסף? לא יודע. אבל לא אכלתי שם מכות מאף אחד. גם לא מה"ערסים".

* נהג מונית שלקח אותי עם הקלידים הגרועים שלי להופעה בקניון אביה דיבר עליי בהערצה. "אתה מושלם,תאמין לי" אמר, וסיפר שגם הוא כתב שירים שכשאמא שלו מצאה אותם היא הייתה בוכה. קינא בי שאני מוזיקאי כי בנות אוהבות לחלל למוזיקאים. ואז אמר משפט חלקי, כזה, בקצת - "אתה רואה את השכונה הזו, ככה אבא אמר לי, פה גרים כל המהנדסים, פה גרים כל הרופאים, פה גרים כל המצליחנים שלעולם לא נהיה". אבא שלי רופא. אני גר שם.

* עוד על השכונה. בזמנה השכונה שלי איכלסה אישים כמו השופט טירקל, ולפני הרבה שנים, גם את אלוף פיקוד דרום דאז, אריאל שרון. אחת הסייעות שלי סיפרה כשהילדים של שרון, עמרי וגלעד, היו יורדים את הכביש הקטן לשכונת דרום (רח' אסנת אם אני זוכר נכון הוא המפריד בין דרום המעברתית, וילות רסקו ה"נחשבת", וכיום גם נווה זאב - שכונה שהוקמה למען העלייה הרוסית)  עם האופניים החדישות שלהם (אז מוצר לוקסוס לא פחות מאייפד 4), להשוויץ לילדים העניים של דרום - החבר'ה מדרום היו מפוצצים אותם באבנים.

* צידדתי באוניברסליזם של המילה פריחה וערס. עד שאדם אחד אמר משהו מאד פשוט - לסבתא שלי קראו פריחה. כמה נעים זה מרגיש כששם של מישהו שאתה אוהב הופך להיות מילת גנאי כ"כ מבזה? הבנתי שמשהו באמת לא בסדר. לא ייתכן שכינוי מסויים, הם שעבר מטמורפוזה מסויימת, בסופו של יום, התחיל ועל כן עדיין מותיר אחריו מטען של משהו באמת רע, מעבר לעלבון בצדק ולא בצדק.

* בקורס ברמנים היו שני אנשים שהדיעה הרווחת עליהם הייתה "ערסים". הם התלבשו כמו ערסים ודיברו כמו ערסים, אחד לאחד לפי הסטיגמה. כשהיה צריך ללמוד למבחן הלא-קשה במיוחד של הקורס, הם חרשו פי 200 ממני. הם זכרו הרבה יותר טוב איזה סוג בירה היא לסוגה, איזה וויסקי הוא לסוגו - ואני עוד נחשבתי לחובב של הדברים האלה. הם באו עם 0 ידע. הם לקחו את המצטייני קורס, וזכו בבושמילס. כשדיברנו איתם בלי קשר הם הציגו בקיאות מפחידה. עם קוצים בשיער, ולבוש ודיבור אופייני ולפעמים גם חוסר כבוד לסביבה שלהם ולחברים שלהם ולבנות סביבנו, הם הוכיחו עוצמה אינטלקטואלית כלשהי.

* בצבא ישבתי עם 'כאלה' לסבבים של 4 ו8 שעות שמירה, רק אני והם, ודממה וחושך ואופל ונשק עלינו. חלקם סופסוף הבהירו לי דברים שהיה לי כ"כ קל להתנשא מעליהם פעם. כמו החיבה המוגזמת לכדורגל של חלקם (כי מה עוד יש בסביבה? מה יש עוד להביט בו ולהגיד - זה משלנו וזה מצליח?) או החיבה לזבל מוזיקה (זה לא שהאיכות חשובה, זה הכסף שחשוב, והכסף נכנס מהדברים האלה. חוץ מזה למה פופ נשמע הרבה יותר טוב מזה?) ודברים אחרים. בצבא, בטירונות, שכולם באותו אוהל, ולכולם אין שיער, וכולם עם אותם מדי ב' מחורבנים, כולם לחצי שנייה, בדיוק לחצי שנייה, ללא מחסומי גזע.

* ובסוף ההבנה שלזהות שלי יש חלק בדיכוי הזה. מכל האנשים שלמדו איתי בתל"י ובארי, כמה מהמזרחים עכשיו במצב שבו הם מצליחים בחיים האלה? לכמה מהם צפוי עתיד של אושר, של בטחון כלכלי אמיתי? כמה מהם נפלו לפשע אמיתי, פשע אפור, עוני? כמה מהם נפלו לסמים? איבדתי קשר עם רובם. אני חושב שרובם הצליחו לברוח מהסמים, נניח. לא נגזים. החבר'ה האלה בסופו של דבר לא כאלה נוראיים, לא למדתי עם הפושעים שבפושעים, אבל חלקם אני באמת לא יודע אם גורלם שפר. נניח א-סף. א-סף היה הבריון הכי נורא מבחינתי בכיתה ה'. למרות שבסוף כיתה ה' כשהכנסתי גול באיזה משחק בקבוצה שלו הוא אמר שכיפרתי על כל מה שמבחינתו לא היה בסדר. לא שאני באמת יודע מה לא היה בסדר, או זוכר. אלוהים, איזה שטויות. ואני חי טוב. וגם אריאל קלאוזנר. וגם חן בורג, בעצם, שהייתה אמריקאית-אשכנזיה גם היא. לעזאזל כמה הייתי דלוק עליה.

* בכיתה ו' אחרי שנה שלמה שרונן יפרח, שחי עכשיו מאושר ונראה לי נשוי, נהג באיזו חברת משאיות (אם אני זוכר נכון?), היה מביא לי סטירות, עמדתי מולו באיזו פעם ודפקתי עליו צעקה באיום, באשכנזית. הוא חייך, חיבק אותי ואמר "סופסוף למדת". 

* מנהלת אשכנזיה על צבא של מורות מזרחיות פחות או יותר (טוב, היו גם כמה אשכנזיות), וסייעות מזרחיות. או רוסיות. כולן. זה היה השירות לאומי שלי. הסוג-של-ס.-מנהלת-מורה-הכי-מקושרת דיברה עם המנהלת ברומנית. היא הייתה מולדובנית.

* בצבא כמו בצבא. לא ראית אשכנזי במטבח. לא ראית אשכנזי בש"ג. ואותי קיבלו לאן שקיבלו בין השאר כי היה כתוב לי "באר שבע" על המצח. משום מה את כל החברים שלי מעומר קיבלו למקומות הרבה יותר מגניבים. הייתה לי בגרות סבירה למדי, והרשמתי בראיון. הייתה לי מוטיבציה בשמים. הגעתי לאן שהגעתי. משום מה כל אידיוט מעומר הגיע ל8200. המממ. נשלחתי לאן שצה"ל שילח את שאר המוחלשים והאידיוטים יחסית. לא היו אשכנזים אחרים בדיוק. היה ארגנטינאי. היו המון יוצאי ברה"מ. היו מזרחים. לא השתמשנו בשכל שלנו בעבודה שם. בעצם לא, היה עוד בדיוק אשכנזי אחד שאני יכול לחשוב עליו שלא היה במשהו שקשור לעתודה-מחשבים-וכו'. הרבה מהחברים האינטלגנטים שלי מבאר שבע גם לא הגיעו לתפקידי עילית. האינטלגנטים יותר מיצו את תפקידם לא רע. אני יצאתי. לא היה לי כח לשחק בקקה. בין ההחלטות היותר נכונות שעשיתי.

* כשלא מזמן פגשתי בתימני ארוך שיער שנהנה ממטאל כמוני, ואף עוסק בזה, שמתי לב שהוא מדבר רק אנגלית רוב הזמן. כששאלתי אותו למה לעזאזל הוא לא משלב משהו מהמסורת האדירה שיש לו במוזיקה שלו, והוא יכול, כשהוא משתמש בשם נכרי לחלוטין למעשה, הוא לא ידע בדיוק מה לענות לי. רק להגיד לי שהוא "התימני הכי לא תימני שיש". לקחתי את זה ללב יותר ממנו, אני מניח.

* זוגתי גדלה במושב בעמק יזרעאל. היא הלכה לתיכון קיבוצי עם שאר האנשים שהיו שם. היא מספרת, בבושה, בצחוק, בבלבול רב, איך הצבא היה המפגש הראשון שלה עם אנשים מזרחים, עם רוסים, עם 'אחרים', עם כאלו שבמשך 18 שנה לא ממש היו חלק מהמעגל החברתי שלה. למרות שלא הוגן, החבר הכי טוב שלה מהתיכון, אחד האנשים המתוקים, הוא מרוקאי. ובכל זאת, מתאשכנז, אפילו מאד. עד היום אני צוחק עליה שהחיקוי שלה למישהי מזרחיה ומעצבנת הוא בין הגרועים יותר שלה. והיא מחקה באופן גאוני את רוב הדברים האחרים שהיא מנסה.

* בקיבוץ עמיר בקרפיון השיכור יש כל שישי בצהריים חפלה עם מיטב הלהיטים והמחרוזות המוכרות שיש בכל מקום שמתיימר לעשות חפלה מאולתרת. כשבאנו, רוב האנשים היו בדיוק כמוני. לבנים. לא רקדו, כמובן. ישבו ולא הצליחו להזדהות, חוץ מכמה בנות. מנסים, מתיימרים, משתדלים, כי זה מגניב, כי זה נאור, כי זה בוגר, כי זה סלחני, כי זה מתפייס.

* אז אני מחפש כאב במקום שלא לי. אז אני מזדהה עם כאבם של אנשים שאין לי שום זכות אמיתית להזדהות עם הכאב שלהם. אמנם לא קיימתי בידי פעילות דיכוי גזענית כזו או אחרת ומעולם לא הפלתי אדם באופן פיזי או מהותי - מעבר ללדאוג יותר מצללית שחומה ברחוב, או לרקום דיעות קדומות מסיבות לא ברורות. אז אני משתדל. אני מקשיב לבוסתן אברהם ומוזיקה טורקית ולשירים של משה פרץ מדי פעם, אז אני יודע על מקאמים ועל קומה ועל טאקאסים. אז אני יודע להגיד משפטים יפים בטורקית וערבית, אז אני יודע להגיד א שינדורה עליכ, אז אני מכין אחלה חומוס ביתי ולא אשכנזי בכלל, והרבה אז-ים כאלו. אני עדיין לבן, אני עדיין חלק מזה. זה שחטפתי קצת מכות בבית ספר יסודי לא הופך אותי למדוכא. בסופו של יום כמו שחלמתי תמיד קמתי והפכתי להיות חזק מהם. ואז זה מכה בך. שזה לא בזכות עצמך ממש שהפכת לחזק מהם. המאבק מלכתחילה הוטה אליך. אתה ניצחת מההתחלה. ולא בצדק בכלל.

* ועכשיו לך תשנה מגמות. לך תשבור מחסומים. לך תערבב. לך תיצור עולם חדש. לך תגרום לאנשים לחלום חלומות חדשים, שאנחנו מגדירים כמגניבים יותר (באמת מגניב או נעלה יותר להיות רופא מכדורגלן? בהכרח? לא יודע, נשמע לי מתיימר). לך תגרום לאנשים להבין שהם סובלים, כשאני לא יודע כמה הם כן סובלים או חווים את זה כמו סבל. בתכנית הודגמו שם שתי נערות שלא ממש חלמו. הנערים גם כן לא חלמו הרבה מעבר לחלומות הצפויים (כדורגלן וכיוצב'). האם יהיה משהו חיובי בשינוי הזה? אולי.

אבל משהו חייב להשתנות.

אולי זה דורש עוד כמה שנים, עוד כמה מלחמות, עוד כמה שינויים.

אולי זה יעבור אבולוציה נוספת. אני לא יודע לנבא דברים. אני יודע לחלום, אני יודע לאלתר, ואני יודע לטפל תזונתית. אולי יום אחד אני גם אלמד להוביל שינויים. נראה.

אהבותעד

צרי