השפיל, צורה מס' 7?

וויסקי הרבה יותר טוב מלבגוד, לא חשוב כמה המין טוב. גם אם הוא אירי.

*

כמעט נשמט מזכרוני:

עיתים נדמה שכל ההתרחשות מסביב וכל המכלול הזה של חיים, שגרה, יום, אינה אלא הסחת דעת חצי נפשעת חצי תמימה מהעובדה ששום דבר מזה לא יוותר ליותר מכמה רגעים קצרים, ושאותה הזייה ברת חלוף אותה אנו מכנים בתור "ציביליזציה" או "אנושות" לא משנה דבר כהוא זה. השמש גדולה מאיתנו ומעליה יש שמשות גדולות יותר, ומעליה חורים שחורים ענקיים ונפלאים שאחראים על כך שכל זה נשמר. אם כך אין הדבר אלא הסחת דעת, טעימה, משכרת, אורגזמית, מבאסת, מגניבה, אבל בסופו של דבר הסחת דעת מתוקה ונהדרת.

עכשיו איך לקחת את הדהמורליזציה הכמעט ניהליסטית, בנאלית למדי הזו, ונדחוס אותה למשהו יותר טוב?

שאלה טובה.

שרשרת פוסטי פרידה מהצפון. או לפחות זה השני, אקלקטי כנראה כמו קודמו.

עוד רגע מישהו לוקח את הקרוס. עוד רגע מקבל הצעת מחיר נוספת ממובילים. יש מקרר סגור, וכנראה גם המיטה והארונות. לפחות זה.

יום יבוא ואחזור לפה. 

מצחיק, זה מזכיר לי פוסטי עתיד, כמו זה שכתבתי בצבא, זה.

יום יבוא ואחזור - לא לקרית שמונה פר סה כי די כבר נמאס, יותר לכיוון דפנה, כפר סאלד, בית הלל. עדיף בית הלל ולו רק כי שם הנקודות האהובות עליי על החצבני, אבל עם אוטו, כל אחד מהקיבוצים/מושבים הללו הם בעצם זהים, למעט מחירים ושינויי אווירה קלים (בית הלל טיפה יותר כבד מכפר סאלד ודפנה לפי דעתי). כ"כ יפה שם ושקט שם, ומת מכל בחינה אחרת, חוץ מטבע ודממה ואוויר נפלא ומים ונחלים. אבל אי אפשר שלא להתגעגע.

כשימאס לי מכל החיים האלה שמצפים לי, כשימאס לגמרי מהרקבון האחר - של בתי קפה טבעוניים ופאבים מגוונים ואנשים שאני אוהב, כשאני ארצה שוב לחזור לדברים הפשוטים כמו להמעך מול הנחל עם מלא בירות וגלנליווט ב180 שקל ממנשה, או להמעך מול מדמן או 30 רוק או סדרה טובה אחרת עם האישה בלי שום דאגה אמיתית מלבד אלו שחוזרות על עצמן - אני אחזור לפה.

אולי אז כבר יהיה לי הכל. כלומר, מספיק לקוחות בכל חור, מספיק שם כדי לטפל בכל מי שאצטרך לטפל בו, קומבינות של עבודה מהבית כמו התמלול ואולי משהו קצת יותר אינטלגנטי. אולי נתחיל להרצות באופן קבוע בתל חי אם נהיה מספיק מגניבים, ובאיזור. לא שחסר. 

ויהיה כ"כ הרבה מה לעשות. יש כ"כ הרבה מה לעשות. יש עדיין מנזר לפתוח, ויש עדיין שירה לכתוב, ומוזיקה לעשות שאני פשוט לא מצליח לעשות עכשיו ופה, לא יודע למה. וסטי כושר, וטאי צ'י, ויוגה. כ"כ הרבה מה לעשות. כ"כ הרבה דברים לאהוב בעולם הזה.

כשם שבא לי לעזוב כבר, לראות את הכל ארוז ולשכוח מהצעקות של השכנים, כך בא לי לחזור לשלווה שאופפת את המקום הזה. 

מה שתמיד ישמח אותי זה שיש לי תכנית GETAWAY תמידית לחזור לפה, בסופ"שים מתים לגמרי שהם *לא* בחגים אלא בתקופות מבחנים (ככה שגם הסטלנים של מד"ס אשכרה לומדים, למרות שהם ממש לא מזיקים), לפול לישון אצל מישהו מהחבר'ה שפורס / ממשיך פה לתוארשני וכאלה. פיצה טבעונית אצל נירו, נופלים על חומוס בבלו בס, הולכים דלת ליד למנשה לקנות וויסקי מעולה בזילהזול או מלא בירות מצויינות, להקפיא את הבירה בתוך החצבני בנקודה האהובה או במקום אחר, להתפשט, ויאללה. בערב בזלת מהחבית בקוקייה, בלילה אביר/גולדסטאר בהנרייטה.

לא צריך יותר מסופ"ש ככה. כמו שבוך מגדיר את זה - מושלם. פאקינג מושלם. מה יותר מושלם מפשוט נחל ושקט? ללכת מלא, להתעייף? לא חסר נוף, אבל בעיקר לא חסר נחל, ולא חסרה שלווה.

אז עכשיו נוותר עליה לגמרי לטובת משהו אחר. אבל חזור נחזור לפה. כך או אחרת.

אני חושב שבא לי בירה.

מה נסגר איתי שלאחרונה בא לי אלכוהול הרבה פחות?

משונה הדבר.

אהבותעד

צרי

מרדפים הם דבר מעייף, בטבע המשיק ודומה להתאהבות וכלל חוקיה ודברים הדומים לה ושורקים כמותה - כל התאהבות. ואולי בגלל זה אני מנסה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת - עובר לטבורה הדרומי של נינוה או עמורה ובכל זאת נותר עם בתזוג יחד. סמל הבורגנות, סמל ההתברגנות כמעשה, סמל האסימלציה אל תוך שאריות הרקבון שאני בכל זאת מקווה להשיל ממני. ובעיקר, כשיהיו לידי מספיק אנשים שזיכרו לי מה זה להיות חי. גם אם מהחיות הזו אני מחסיר את השרמוטיות שלי, שעדיין שם, אורבת.

כשהייתי בים, עם המשפחה, ועם זוגתי, לא הרגשתי את אותה החיות שהרגשתי כשהייתי בלילה, ריק מאדם, יחד עם אותם אנשים, רובם אקראיים לגמרי, ושניים שהכרתי. אבל הספונטניות, והכיף שהיה באוויר נתנו הכל. הוייב עם בתזוג שונה. הוייב עם בתזוג הוא לא וייב ספונטני - הוא וייב מיושב בנפשו, בדרכו. 

מעניין אם את קוראת כאן עדיין בכלל. מעניין אם בכלל קראת. לא נורא. את רואה את כל חיי, את כל כולי מרוח על פנייך כל בוקר, את  כבר למדת להבחין בין דקויות הקול שלי, והדברים שאני מעז להסתיר לעצמי ובכל זאת כשאת חוזה בהם, את יודעת להותיר לי מקום. אולי בגלל זה כ"כ עובד לנו. אנחנו יודעים לתת מקום, ובכל זאת להכיל. את מסוגלת לתפוס אותי עם המכנסיים למטה, ולקבל.

כנראה שזה מה שמחזיק אותנו, כנראה שזה מה שגורם לשרמוטה כמוני להוריד הילוך ולהגיד תודה לאל, בוא נשתה וויסקי. 

ואלוהים, כמה שבא לי שהשכנים האלה יעלימו את נוכחותם. פשוט קשה לי עם העובדה שהם קיימים - ולא סתם קיימים. רועשים, מנכיחים את עצמם, מנסים לנכס לעצמם את התודעה שלי ביודעין ובלא יודעין. בסוכה בחוץ, שורצים שם, 24/7. לא מפסיקים להתקיים. לנסות להיות קיימים בעיניי ואני רוצה שפשוט יכנסו לדירות שלהם ויעזבו את העיניים והאזניים שלי בשקט. לא רוצה שתראו אותי מוריד דברים, זבל, בגדים, תיקים, ובקרוב - אריזות קרטון ושקיות מלאות בחיים ובאביזרי חיים. לא בא לי הקיום שלכם. מיזנטרופ? נההה. סתם לא בא לי. זה לא שהם אנשים רעים. הם אפילו אדיבים, in person, ולא אלימים, לא כלפינו לפחות. הם פשוט רועשים. מיואשים ומדוכאים, ככל הנראה, אין לי הסבר אחר.

הבית מתחיל להארז. מתחיל. עוד לא לגמרי. אמא לוחצת כמובן, כאילו שהמעבר הוא לא עוד 9-8 ימים. מחר נסגור מעבירים, וגז חדש לדירה כאן. נדבר עם דניאל ונריץ עוד דברים. היום סופסוף סידרתי את הברזים ואת השקעים בקיר. הכל הסתדר. זהו. אפילו שמתי את הבקבוקים הריקים מוכנים להפוך להיות תלוש. או זבל. לא יודע. אין פה מחזור משהו, בטח לא בחלקים האלה של הקרייה. כמה עצוב פה, אלוהים, כמה ייאוש אני מותיר מאחור. ומצחיק, הייתי בדיוק באותה סיטואציה מלפני שנה וקצת. ובסוף הכל עבר והכל הסתדר והשארתי דירה נקייה למחליפתי  דאז. הפעם אפילו מחליפים אין, וזין שאני אצבע כשהם לא צבעו לי. שלא יצבעו. אני לא אצבע. 

ואת הקרוס צריך להעיף.

ושכבר יבואו מחליפים. מה הבעיה? דירה נפלאה עם זבל שכנים בקרית שמונה, מחיר סבבה, אידאלית לגמרי לזוג, והי, אם שני תזונאים עברו פה תקופה בלי ריב אמיתי - כנראה שזה אומר משהו (!). ואנחנו לא מהמדחיקים!

מעניין עד כמה נוראי זה להרגיש עליון על אנשים אחרים שמזלם נשבר עליהם לגמרי. חלקם את האמת אינו קשור למזלם - אלא לפועלם נטו. אין זה עניין של גנים, או מחלה נוראית שנפלה משמיים - לא, זה העובדה שהם יושבים במקום לרוץ, מאריכים שיער במקום לטפל בו, מגמגמים במקום להגיד דברים ישירות, ובעיקר, שוגים באשליות בלי הלוציגנים חיצוניים. ובכל זאת אני מרגיש עליונות מעליהם. ובכן, כרגע לא. כי עדיין דברים בבלאגן. עדיין יש דברים ברשימת הדברים לעשות.

ומשהו מדכא אך נפלא בזה שהרשימות הללו לעולם לא מתרוקנות. תמיד יהיה מה עוד לעשות. תמיד תהיה דאגה לרגע אח"כ. שלוש השנים הקרובות, מינימום, יהיו כאלה. ואולי, אולי, יום אחד, עוד כמה שנים, יהיו לי רגעי שלווה או בטלה כמו החודשים האחרונים, מאז אמצע אוגוסט. שזה בעצם כמה שבועות קצרים, חודש וחצי גג. סוג של בטלה, וגם היא לא הייתה בטלה - המון נסיעות לרגל המחקר, לרגל יוניליבר, לרגל הדירות, עבודה שהייתה ועכשיו קצת פחות וכו'. עד אז אני אהיה בלחץ אינסופי. אבל הי. דברים מוצלחים עולים מהלחץ הזה. דברים טובים ויפים נכבשים.

3.10 מתחיל את תל אביב. כמעט שבועיים אח"כ את התואר. חודש אח"כ את העבודה ברידמן.

ובינתיים בלאגן ומתוך הבלאגן כרגיל אני כותב.

קטע שאני שומר בלוג אפילו לתוך התואר השני.

לי ולה הייתה שיחה היום על תכנונים לסטאז'. כלומר אלתורים ופעולות. קשה לה עם זה שיש סיכוי, כזה או אחר, שנצטרך לא לחיות יחד בערך חצי שנה. כן, סיוט אפשרי. מקווה שלא נגיע לכך. לצערי זה לא בידיים שלנו. או יותר נכון, כמעט לא בידיים שלנו. אם נצטרך, נחפור עם הציפורניים, נקרע את העור. כבר בדברים אחרים הייתי בסרט הזה פעם אחר פעם. אז גם כאן. קורה. לי זה לא יהיה קשה מסיבה אחת - אני מצליח להסתכל קדימה. הרבה קדימה. זה בנפש שלי, לאכול כל קושי, לדעת תקופות מחסור כאלו ואחרות ופשוט לזרום עם זה. בעיקר קושי שאני גרמתי לעצמי הוא הבאתי על עצמי. המינוסים הגדולים שהייתי בהם אחר מערכת יחסים אחת שגזלה ממני הרבה משאבים זכורים לי היטב. בתקווה שלמדתי להמנע מהם.

וכן, בגלל שאני סומך על יכולות האילתור שלי - בלי גז, הצלחתי להכין פשטידת בצל פטריות בצורה הכי עקומה בעולם. אמא שלי עפה על זה. אמא שלי לא עפה על שום דבר כמעט. הכנו בלילה מזעזעת של קציצות עדשים. עכשיו היא יצאה מהתנור. היא אכילה. ויותר מזה. גרייט סקסס.

אני רגיל להלחם, אני רגיל לנצח, אני רגיל להפסיד. אני רגיל לזרום ולקבל את הדברים, ואולי זה הדבר שמחזיק אותי מאושר יותר מהכל. גם למול הבלאגן, הבלבול, האנדרמלוסיה וכל חרא אחר - בסופו של דבר, קמים בבוקר, והולכים.

אהבות עד

צרי

נ.ב.

הקפה פילטר עם נחלה-ירוק. פטנט שאני מניח שאולי יש עוד אנשים שעושים אותו, אבל זה פשוט אחלה, אחלה קפה.

פתח לנו שער, פתח לנו בלוג. 

יום כיפור הראשון זה הרבה זמן שאני לא צם. במשך השנים הצלחתי להקפיד על כך. גם כשהייתי לבד בבית, גם כשהייתי רק עם זוגתי, גם כש.. כל מיני גם כש-יים כאלו. אפילו ביום כיפור המפורסם עם הקווקזים, שסוג של חטפתי מכות והיה רע וקשה ואחלה כאפה קארמתית שחטפתי לפרצוף, צמתי עד הסוף. בלי מים, בלי אוכל, בלי כלום, וכו'. 

אז כן, הפעם יש לי אחלה תירוץ גם - 4 פעמים אנטיביוטיקה ביום שבלי מזון לפני זה הלכה לי הקיבה, ואני אוהב את הקיבה שלי כמו שהיא - אז חייבים לאכול. אבל זה לא רק זה. יום כיפור הזה הוא אקורד סיום טראגי לסוג של הפסקה במערכת היחסים שלי עם השכינה, או ספירת המלכות, או במילים אחרות - החיבור שלי לתודעה הקולקטיבית המיסטית של עם ישראל כעם ישראל. בהחלט גדיעת חבל טבור רוחנית מסויימת. זו תוצאה של המון תהליכים - חינוך מדעי כבד שגורם לך להבין שאם היו תהליכים מטפיזיים בעולם זה, אזי הם מורכבים הרבה יותר ממה שההגות הדתית, למן התורה התלמוד המדרש ספרות המרכבה והזוהר ועד לפרשנויות המודרניות יותר מציעים; הרים של ספרים בודהיסטיים, ד'אואיסטיים, הודיים למחצה ובאופן מלא; פסיכולוגיה, פסיכואנליזה, ביקורת תרבות, ומה לא. אינסוף ידע שזורם ומזרים, ואדיאולוגיות מסויימות שאני מוצא את עצמי מזדהה איתן הרבה יותר. חבר טוב קורא לזה - שבירת האלילים מחדש, בדיוק כמו מה שאברהם אבינו עשה. אז אני עדיין מתנחם בפסוקים, ועדיין בתוך תוכי רוצה לכרוע ברך ולבכות לאבינו/אמנו שבשמיים, ובתוך תוכי עדיין מתרגש כל פעם שאני שומע את עמיר בניון מקריא את חזון יחזקאל או מה. אבל התרחקתי לגמרי. השבינו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם, אך האמירה הזו, הפסוק החזק כ"כ הזה מאיכה מתרחק לו ממני בשקט, כמו גלים של ים.

אמנם סוג של קיבלתי לזה תקווה. במסיבת יומולדת של עמית היקרה, שהייתה חביבה ונפלאה ומה לא, פגשתי אדם שלא פגשתי זה הרבה זמן, ולא ישבתי איתו לדיבור טוב זה הרבה מאד זמן - למעשה, מאז הטירונות. הלוא, הוא סבא איוב, רן. ומשיחה על אלכוהול עברנו מהר ליהדות. הוא הפיג אמנם את חששותיי שהוא נפל לאורתודוקסיה באופן כבד - הוא לא מגדיר את עצמו ככזה, אך מאחר והוא לא קונסרבטיבי/רפורמי/וואטאבר, הוא פשוט אורתודוקס לייט. מספיק כדי לא לחבוש כיפה כל הזמן או להתעטף בציצית קטנה, אבל מספיק כדי שיהיו לנו בדיחות גמרא. התייעצתי איתו לגבי הצום. התייעצות טובה.

ובעיקר, העובדה שרצנו אח"כ לים, התפשטנו, ועשינו טבילה כמו שצריך לעשות. אמצע הלילה, ואנחנו באים לזה בטהרת מחשבה גמורה, מול ים שמתאחד עם השמיים - כחול שחור, שחור כחול, ותהו ובהו, טרם יקוו מים למעלה ומים למטה.

מצחיק, בט' באב היה לי פוסט זהה לזה, כמעט. למעט החוויה בים שהייתה כרגיל נהדרת. אני מאד אוהב את הים בקיץ או בסתיו באמצע הלילה. מאד. יתרון לעבור לעיר שלפחות יש לה ים, מה שלא היה לי מעולם. הידד.

אחרי שיצא לי לקרוא את פוסט ההתרחקות הקודם שוב, ופוסטים אחרים מלפני 3-4 שנים, שמתי לב עד כמה היהדות הייתה חלק ממני כשהייתי חלק מהקהילה, והייתי חלק ממקום שעודד אותי לזה. כשהיה לי את שמוליק הפיזיותרפיסט החבדניק לדבר איתו על הרבה ולדבר איתו על דבר מלכות וכו', כשהייתה הקהילה ופעילותיה הנרחבות שהייתי שותף להן, כשלימדתי ברמצווה עד לשנייה שעזבתי את העיר - הייתי חלק מקהילה, הייתי חלק פעיל מהשכינה כמו שנוהגים לבטא אותה. אז הייתי. הגדיעה והמעבר גרמו לזהות הזו להטשטש אצלי לאט לאט, ובד בבד להתמזג עם אותם חלקים חדשים שהכנסתי לעצמי. ההזדהות עם המדיטציות, עם הזרימה של הד'או, עם האוניברסליזם והיכולת לתרגל חמלה במקום לתרגל דברים אחרים לשם שמיים נטו, הרעיון בשיפור עצמי ובקבלת כל מה שמסביבי יהא אשר יהא - נראו קסומים, פרקטיים ומיטיבים יותר מאשר פולחן שמזכיר OCD יותר מאשר הכל. התפילות והתורה עצמה הפכה בשבילי לעצמה ספרותית ורעיונית, פילולוגית יש יאמרו, יותר מאשר קודקס כלשהו שמנחה אותי מוסרית וקיומית כיצד עליי להיות ומדוע. האקסיומה הראשתית מדוע אני עושה את זה ולמען מה - נמחקה ככל שהתמקדתי ברציונאליזציה של היקום הזה ומערכת החוקים הפועלת עליי ועל שאר המסביב, במקום פשוט לתת לאמונה או לא לאמונה - למערכת הקיומת סביבי תירוץ לכך.

על כן הנה, אני ביום כיפור הראשון שבו אני כותב פוסט.

שנה הבאה, כשאהיה קרוב יותר לבית, קרוב יותר לקהילה, קרוב יותר לים, קרוב יותר לחברה בה אולי אמצא יותר אנשים לדבר איתם וללמוד איתם, לקיים בהם מקראים שכתובים - אולי.

נראה מה יהיה, לא רוצה להתנבא.

ובינתיים, לשתות הרבה מים ולקחת את הכדורים בזמן. ב"ה שהעקירה הזו לא כואבת. מסר מלמעלה? לא יודע.

אהבות עד

צום קל וגמר חתימה טובה

צרי