התקופה שבה אני עושה השבועות בני לבין אחים שלי, שאני מרגישה נחותה יותר מהם.

שהיא נותנת לי להרגיש שאני פחות מהם. או בלי קשר שאני פחות. מורידה לי את הביטחון לא מאמינה במי שאני, לא תומכת בי כמו שהיתי רוצה, מקווה או מצפה ממנה...

כול דבר שאני עושה לא מספיק טוב בשבילה, היא התרגלה שהכול אצלי בסדר, שהיא בכלל לא צריחה להתעניין, במה איתי, מה קורה איתי.

ושכבר קורה משהו אז העידוד שלה בא בנימה של ביקורת, בנימה של נו טוב אולי את לא טובה בזה... ואני שואלת איזה מין עידוד זה...

אני רק בן אדם, אז יש דברים שלא הולכים לי חלק, זה עדין לא אומר שאני לא טובה בהם..

למה היא תמיד נותנת לי להרגיש רע..(טוב לא תמיד אבל בתקופות האלו)

זה מעגל שלא ניגמר, אני לא יודעת מתי זה התחיל כול העניין הזה בנינו, ואני גם לא יודעת מתי זה יסתיים אבל באמת שכבר אין לי כוחות בשביל זה.

ושלא תבינו לא נכון, אני מודה לה ומאריכה אותה על כול מה שהיא עשתה ועושה בשבילי בגדר התפקיד שלה. אבל אני יודעת כבר, אני סוף סוף מודה בזה ובקול, שאני והיא לא מסתדרות, ושאולי היא לא אוהבת אותי באמת, אוהבת אותי בתור אדם עם עקרונות, לא אוהבת את מה שיצא ממני, היא אוהבת אותי רק כבת....