undone.

אז כן,יש מצב שבחיים הכל עובר. יש לי גם הוכחה- כמעט וכל מה שכתבתי בפריקת עצב שלי בפוסט הקודם חלפו להם ופרחו מזיכרוני...

אבל עדיין,תמיד חייב לבוא משהו חדש?

אז השבועיים האחרונים שלי עם החבר האהוב שלי לא היו כל כך טובים,לא טובים בכלל בעצם...עובדה שאנחנו כבר לא ביחד.

אני לא מבינה את זה.

תמיד חשבתי שאם יש אהבה ענקית,היא תמיד תנצח.

אני אוהבת אותו,כל כך כל כך כל כך אוהבת אותו...לא חשבתי שמתישהו זה יקרה לי,שאני אאהב כל כך הרבה בנאדם אחד.

לא חשבתי שהבנאדם הזה יכול להיות כל העולם שלי...

אני מנסה לתאר כמה אני אוהבת אותו ולא מצליחה.

אני יודעת שכבר כתבתי שאני אוהבת אותו כל כך,אבל זה לא מספיק!

אני יכולה לבכות מרוב אהבה,אני מתפוצצת מרוב האהבה,הלב שלי מלא. עכשיו הוא שבור.

תמיד ששמעתי את המטאפורה הזו- נשבר לי הלב. חשבתי שזה כזה בולשיט מטומטם וצחקתי.

עכשיו אני חווה אותו על בשרי.באמת שזה כואב,מאד.

אז שלא תטעו,אני לא יושבת בבית בדיכאון,בוכה ולא אוכלת. אני יוצאת למסיבות,עם חברים,שותה,עובדת,לומדת

עושה כל מה שעשיתי לפני אבל...אבל הזמן. הוא עובר כל כך לאט.

כל יום הופך להיות יומיים,כל שבוע מרגיש כמו חודש...

כל בוקרכשאני קמה אני מרגישה משהו חסר לי בלב,וזה כל כך כואב.

אני יודעת שאני עוד אזכה לאהוב,ואני יודעת שיכול להיות שתבוא לי אהבה יותר גדולה מזו (אם דבר כזה קיים. כי מצידי היה להשאר איתו תמיד ואת זה אומרת פרפרית לשעבר)

אבל אני לא רוצה.אני רוצה את האהבה הזו. אני רוצה אותו!! אני רוצה אותו כל כך...

אז למה? למה הוא פגע בי כל כך? למה הוא התנהג אליי ככה?

אני יודעת שהוא מצטער מעמקי נשמתו,וכואב לו על זה. אבל אני לא יכולה,אני מפחדת שוב...

אז אולי עדיף להשאיר את זה ככה?

לא חסר לי בנים,אני יכולה להיות עם 10 ביום. אני יכולה להחליף כל שבוע חבר,אני יכולה לא להיות עם אף אחד בכלל

אבל אני רוצה רק אותו.

אני כל כך לא יודעת מה לעשות...