- האוס, ווילסון ומה שביניהם -
בניגוד לעונה הקודמת, שבה הרגשתי בהאוס שביב של רצון עז להתמודד עם הכאב,
בעונה הזאת, הכל חזר לעצמו כאילו דבר לא קרה, זה היה צפוי, כי האוס הוא האוס,
ובלי "האוס הוא האוס" לא תהיה סדרה. ובכל זאת, יש הדגשה על פרט חשוב מאוד בפרק הזה:
על אף שהוא אינו מעוניין להתמודד עם הכאב והאשמה שהוא מרגיש, הוא מחליט לגונן על ווילסון,
למרות שנראה כאילו כל מה שהוא רוצה זה שהוא ישאר שם בשבילו.
זה נראה בדיוק ההפך.
האוס לא רוצה ולא מסוגל לחשוב על "להיפרד" מווילסון. בלעדיו הוא יחוש ריקני הרבה יותר,
בודד יותר ואומלל יותר, מפני שבמצב הקודם היה לו את מי לשתף בכל מה שהוא מרגיש וכעת, הוא יהיה בודד מאי פעם.
במהלך הפרק אנחנו מבינים שווילסון מעוניין לעזוב בגלל שאהובתו הלכה לעולמה ושהדרך היחידה שהוא מוצא כדי להתמודד היא לברוח.
ואולם, בסוף הפרק אנחנו מבינים עד כמה רע לו מהמערכת היחסים שלו עם האוס.
מבחינתי, המוות של אמבר הוא כן הסיבה שהוא עוזב, והיחסים שלו עם האוס הם רק תוספת,
ועכשיו היחסים האלה הם הדבר האחרון שהוא רוצה להתמודד איתו.
המשפט האחרון שלו בפרק: "אני חושב שאף פעם לא היינו (חברים)", מאוד צורם ושובר את הלב.
מצד אחד, אפשר לחשוב לרגע שהוא צודק, אבל מצד שני ממש לא,
כי מבחינתי המילים האלה יוצאות רק בגלל הכאב שלו, ובשלב מסויים הוא יצטרך לדבר עם מישהו,
ולמה אני חושבת שילך דווקא להאוס? בגלל שהם הפכים מוחלטים שמשלימים אחד את השני.
"כמעט למות, לא משנה דבר, למות, משנה הכל" – משפט מעולה שגורם לחשוב הרבה על מה שהאוס עבר,
על ווילסון, ובכלל כל מה שהתרחש במהלך הסדרה.
האוס חווה כמה וכמה פעמים "כמעט מוות" וזה לא שינה בו כלום. ווילסון חווה מוות של אדם אהוב,
וזה שינה אותו בהרבה מובנים, אז ניתן להסיק מכך שהמשפט הזה סותר את "אנשים לא משתנים" של האוס.
מבחינה אחרת, באיזשהו שלב, יהיה לווילסון קל יותר לדבר על המוות של אמבר. הוא מעולם לא יתגבר על המוות שלה,
אבל כשיהיה לו קל יותר, הוא יהיה בדיוק אותו בנאדם שהיה לפני שהיא מתה.


קמרון – אני מאוד אוהבת אותה בפרק הזה.
"אל תחשוב שזו ההחלטה הנכונה, כי אין החלטה כזו." (אמרתי כבר שאני אוהבת אותה?)
כשהיא התחילה להגיד את המשפט ידעתי איך הוא הולך להסתיים, היא היתה הכי מקסימה בכל הפרק.
היא מבינה הכי טוב את ווילסון והיא אמרה לו את הדבר הכי נכון בצורה הכי נכונה.
תמיד אמרתי שהם צריכים להיות יחד – הם מתאימים כמו כפפה ליד – אבל כנראה שזה לא יקרה אף פעם.
בכל אופן, אהבתי מאוד את האינטראקציה בינה לבין ווילסון, אהבתי את זה שהיא מבהירה לו שההחלטה שלו
לא תוביל אותו לתובנות חדשות, אלא תשאיר אותו באותו מקום נפשי, לא משנה איפה יהיה פיזית.


פורמן – מעצבן כל פעם מחדש.
הוא טוען שווילסון צריך לעזוב, כי זה מה שכל אחד היה עושה.
זה מה שהוא עשה, קם וברח, במקום להתמודד. זה לא אומר שכולם צריכים לעשות את אותו הדבר.
הוא מאמין שצריך לעשות את מה שטוב אפילו אם זה לא נכון, אפילו אם הפעולה הזאת מבוססת
על אמונה שקרית והיא רק תכניס אותו לאומללות עמוקה יותר. זה כמו בפרק 312,
כשכל אחד ייעץ להאוס כיצד הבחורה הנאנסת צריכה להתמודד עם הטראומה, ופורמן אמר
שצריך לתת לה להאמין במה שהיא בוחרת להאמין, שהחיים באמת יפים וכל הבולשיט הזה. הוא מעצבן אותי, נו טוב יש יותר...


13 – היא עוברת בפרק הזה משבר רציני שמדגישים אותו במיוחד בעזרת המטופלת.
בגלל המחלה שלה היא רוצה להוכיח את עצמה עכשיו, היא רוצה לעשות משהו משמעותי בחייה.
לכן היא הפכה לרופאה מלכתחילה. היא רוצה להוכיח למטופלת שגם היא צריכה למצוא משמעות במה שהיא עושה.
המשפט: "אני מעדיפה לבלות את החיים שלי קרובה לציפורים מאשר לבזבז אותם
בכמיהה שיהיו לי כנפיים" צמרר אותה מאוד וגם אותי. המשפט הזה ניסה לתאר את הפמיניזם בעיני המטופלת.
שהוא רק שאיפה שאף פעם לא תתממש. אבל מעבר לזה זה היה מאוד מדכא, מפני שהוא גם
התאים לחלוטין למה שעוברת 13. היא לא מוכנה רק להיות קרובה לציפורים,
היא מהאנשים שרוצים להיות ציפורים בעצמם, ולפי דעתי היא כבר ציפור.
כאשר בסופו של דבר המטופלת לא משנה גישה, זה מאכזב אותה כי היא חשבה שהיא הצליחה
לשכנע אותה וכעת התקווה שהיתה לה בנוגע לעצמה פגה לאט לאט.



- סיכום -
הפרק היה מעולה, הכתיבה, המשחק והבימוי, פשוט ללקק את האצבעות.
הפרק הזה עסק בהחלטות ובאמת.
ההחלטות של כל אחת מהדמויות בשלב מסויים בפרק או בעבר, והאמת שהאוס, ווילסון ו13 מגלים על אחרים ועל עצמם.
הפרק הזה עוסק במוות ומהי המשמעות שלו עבור האוס ושאר הדמויות.
הדבר היחיד שהפריע לי בפרק הוא ה"חודשיים" האלה ש"החסירו",
למה הוא לא היה יכול לומר את מה שרצה להגיד ל13 במהלך החודשים האלה? איפה הם היו?
רק ווילסון נעדר, לא הם, אז מה הקטע? למה לא להמשיך את הסדרה שבוע שבועיים
אחריי המוות של אמבר, למה חודשיים? כי ככה נוח ליוצרים? לי זה לא, זה סתם מפגר ולא מתאים,
אבל חוץ מזה, הפרק מעולה, ולמרות שהסוף שלו מתסכל נורא, אני אופטימית.
ווילסון יחזור בצורה כלשהי לזרועותיו של האוס ואם מישהו פה יודע שלא, אני לא רוצה לדעת.


שיהיה לכם שבוע טוב
אנה

 

---

- האוס, ווילסון ומה שביניהם -

בפרק הזה האוס הרבה פחות מבולבל מאשר בפרק הקודם אך ניתן להבחין עוד בתחילת הפרק ברגשות האשמה שלו.
הוא עושה כל מה שווילסון אומר לו לעשות לא מפני שזה הדבר הנכון ביותר לעשות,
אלא בגלל שהוא מודע לכך שווילסון מאשים אותו במצבה של אמבר (עוד לפני שהבינו שהיא הגיעה לבר בכדי לאסוף אותו).
אז, הוא מנסה בכל דרך אפשרית להתחבר אליו ולגרום לו פחות להאשים, לכעוס ולדאוג.
בקטע שבו האוס מדמיין את עצמו עם אמבר במשרד, מביע בצורה חדה שהאשמה שלו נובעת מהדאגות
של ווילסון ובעקבות כך מתעורר בו הפקפוק: "האם באמת אני והיא מנהלים רומן?" – אך הוא מסרב להאמין
בכך וממשיך להקשיב להחלטות הרפואיות של ווילסון, וכאשר הוא מבין שווילסון מוכן לעשות הכל בכדי שאמבר תבריא ותחיה,
יחד עם האשמה שלו, הוא מחליט לעשות את התהליך המסוכן עם החשמל, וכאשר הוא מגלה מדוע אמבר באמת היתה בבר, הוא מרגיש, כאב, צער, הקלה, כעס, אשמה ואכזבה. למה הכל יחד? כי כל אחד מהם נובע מחששות שונים שהיו לו.
כעת, כל מה שנשאר לו זה אשמה וכאב.
זו לא הייתה אשמתו בצורה חד משמעית, זו הייתה החלטה שלה אם לעלות על האוטובוס או לא,
אך ווילסון לא מסוגל לחשוב בהיגיון בזמן הקרוב. הוא בהלם, הוא כאוב מכל המצב והוא לא מסוגל
לחשוב אפילו לרגע על הצד של האוס כי הוא אוהב את אמבר יותר משאהב כל אחת אחרת.
בפרק הזה, הציגו לנו בצורה החדה ביותר את מה שהאוס באמת חושב ומרגיש בהרבה בחינות,
אבל הדבר המרכזי הוא שהוא לא רוצה שיכאב לו, הוא לא רוצה להיות אומלל והוא לא רוצה שווילסון יכעס עליו.
הרבה אומרים לי שאין דבר מיוחד ומשמעותי בקטע הזה כי זה מובן מעליו,
אבל מבחינתי זה ממש לא. אנחנו יודעים שהוא לא רוצה שיכאב לו ושהוא אומלל ושהוא מרגיש אשם
בכל המצב הזה אז בכל הפרק כשניסה לרצות את ווילסון בכך שנתן לו להחליט בתהליך הרפואי הוא בעצם
רצה למנוע ממנו לכעוס עליו, אבל זו לא הנקודה, הנקודה היא שהוא מודה בזה בפני עצמו,
שהתת מודע שלו שלבש את דמותה של אמבר, אומרת לנו, שהיא בדיוק כמוהו אך להפך ממנו.
היא בעלת תכונות זהות לשלו, אך בניגוד אליו היא נתנה לעצמה הזדמנות לאהוב ולהיות נאהבת,
היא במערכת יחסים והייתה מאושרת, והוא לא. הוא מחליט לוותר ולהימנע מכל זה,
וכעת, כשהאוס רואה שאישה כמותה, למרות הכל, מתה, הוא מבין שאין לו את
הצורך להתמודד עם המצב שהוא נמצא בו, הוא לא צריך להמשיך הלאה כי אין טעם.
או שהוא יגמור כמוה או שהוא פשוט יסבול בגלל משהו אחר,

אך יש משהו חשוב מאוד שלא שמעתי באף פורום שאני רשומה בו, למרות שהיא מתה בגיל צעיר,
ולמרות שהיא היתה רופאה טובה, היא מתה, עם העובדה שהיא אהבה מישהו, שאהב אותה,
היא מתה מאושרת, ללא כל תחושת אומללות או כאב,
היא היתה חופשייה מהרבה בחינות, משהו שהאוס מעולם לא הרגיש למרות כל המרדנות שלו.
האוס מחליט לרדת מהאוטובוס לא בגלל שהוא לא באמת מת (חחח) אלא כי הוא החליט החלטה
חשובה מאוד שמפוצלת לשני צדדים מנוגדים, להתמודד עם המשבר בינו לבין וילסון ולא
להתמודד עם הכאב שלו למרות שהוא מבין שרק כך הוא יוכל להבין מה ווילסון באמת מרגיש ומה הוא באמת צריך.

מטאפורה ברורה בפרק אך חשוב לי לציין אותה – האוטובוס בסוף הפרק.
תמיד בדמיונות של האוס האוטובוס זהה למקור, אפרפר ואפל, אך בסוף הוא לבן כשלג, טהור, נקי ומושלם. אמבר והוא יחפים,
וזה מביע את החופשיות שהאוס מרגיש במקום הזה, הסיבה שהמקום בשבילו נראה אחרת כעת,
בגלל שהוא הגיע לשלב אחר ביחסים שלו עם ווילסון ועם עצמו. הוא מודה במשהו שלא
רצה להתמודד איתו לפני כן, וההבדל מהפעמים האחרות שדמיין את האוטובוס שכעת
כשהוא "היה שם" הוא הרגיש הרבה יותר חיי ומשחורר.
 


    - הצוות מול האוס -

13 – בפרק הזה היא היתה מאוד מבולבלת ומעופפת, והבנו שהסיבה לכך היא שבעקבות
צפייתה באמבר גוססת היא נזכרת באמה שמתה ממחלה קשה, אשר גם היא היתה רופאה,
וזה עושה לה רע מכל הבחינות והיא מתקשה להתמודד עם זה מקצועית.
האוס מחליט להחזיר את נושא ההנטינגטון, בכדי שדרך הבדיקה היא תתמודד עם כל השאר,
המוות של אמה, המוות של אמבר, כך מצד שני, היא נותנת את כל הרמזים שהסיבה
שהיא לא עושה את הבדיקה כי היא יודעת שהיא חולה, היא פשוט לא רוצה לטפל בזה,
אבל מה שחשוב הוא, שברגע שהיא יודעת זאת בוודאות היא תוכל להתמודד עם זה.

טאוב ופורמן – כבר אמרתי עד כמה הם דומים? אמרתי. אז אומר את זה שוב.
הם דומים. מאוד. השוני היחיד הוא שפורמן מדבר יותר.
פורמן עם התפיסה המעצבת הזו, שברגע שלדבר אחד משתנה המשמעות אז הדבר עצמו
לא זהה למה שהיה לפני כן. בולשיט. הוא זהה, פשוט כל אחד מחליט ליצור משמעות אחרת כי ככה נוח לו,
 ופורמן מעדיף לעשות את מה שנוח לו, כי אם לא, הוא יתחרפן מרוב "אי נוחות" ואנחנו יודעים שזה קרה בעבר.
העניין עם טאוב הוא שהוא עושה מצד אחד את הכל בכדי להיות מקצועי, צודק ולרפא,
מצד שני לרצות את הבוסים שלו, ומצד שלישי להיות כמה שיותר הגיוני וקר בנוגע למצב של
אמבר בכדי לא להיות רגשני וזה עוד משהו שמזכיר את פורמן.

צ'ייס – צ'ייס תמיד עיצבן אותי, אבל בפרק הזה הוא היה ניטרלי לחלוטין,
חוץ מתפיחה על השכם של וילסון הוא לא אמר דבר בנושא המרכזי, אז הוא לא היה כזה רלוונטי.

קמרון – אע, אמרתי עליה הרבה בעונה הזאת, אבל אני אחליט לתמצת הפעם.
בגלל שמבטיחים לי שבעונה הבאה היחסים בינה לבין האוס יהיו פחות קרים (אני לא חייבת שיתחממו כמו אש,
למרות שאני רוצה, אלא פשוט שלא יהיו קרים אחד לשניה)
אומר רק שאני לא אהבתי את זה שהיא לא פנתה פעם אחת בפרק הזה לשאול את האוס מה שלומו,
אם זה בעניין הפיזי או הנפשי, אין לי בעיה שהיא פנתה לוילסון, זה לגיטימי,
היא חוותה מוות של בעלה, היא יודעת מה הוא מרגיש אז היא מנסה לנחם אותו, זה מאוד יפה מצדה,
אבל מאוד התעצבנתי מזה שהיא לא פנתה להאוס למרות שאני יודעת שהסיבה
לכך היא כדי להדגיש את הריחוק שנוצר ביניהם, בגלל הסירוב שלו ליחסים איתה ->
מרירות -> התפטרות -> לקיים מערכת יחסים מעורערת עם צ'ייס –
וריחוק כזה קשה לחבר מחדש בן רגע.

קאדי – אני תמיד אוהבת אותה, בכל פרק, אבל הפעם היה מצב שהדליק לי נורה אדומה,
ולמרות שהיא ישר כבתה שוב, היא לא היתה אמורה להידלק בכלל.
היא כמובן מאוד הגיונית ומקצועית בפרק הזה, אך היחס המיוחד שהיא נותנת
להאוס מביע את כל האהבה והכבוד שהיא חשה כלפיו, למרות שניתן לומר שמרגישים את כל זה רק בסוף,
אני הרגשתי את זה עוד לפני, כשפורמן אומר להאוס ללכת לישון הוא רק רוצה להיפטר ממנו
ולעשות מה שהוא רוצה מאחורי הגב שלו, וכשקאדי מנסה לשכנע את האוס ללכת לישון,
היא עושה זאת מפני שהיא באמת רוצה שהוא ירגיש טוב יותר.
אבל למרות כל זה, ישנו קטע בפרק, בו ווילסון בוכה במשרדו מולה, והיא מציעה לו
\להעיר את אמבר כדי להיפרד ממנה. העלו כאן סוגיה מוסרית מאוד מעניינת, האם להעיר אדם גוסס
על מנת להגיד לו שהוא גוסס, ולתת לו להיפרד מכולם או למנוע ממנו את הסבל הזה? אז ככה,
אין לדילמה הזאת תשובה מוחלטת, אך הסיבה שנדלקה לי נורה אדומה היא הקלילות שבה היא העלתה את הרעיון.
זה משהו שמתאים יותר לקמרון להגיד, בגלל מה שחוותה עם בעלה, אבל מצד שני,
כל אחד צריך לחשוב על זה שהמעשה הוא אכזרי, אבל מצד שני, בשביל להחליט לעשות דבר כזה,
צריך להכיר את האדם במאה אחוז, ולדעת האם הוא באמת היה רוצה שיעירו אותו ולהיפרד מכולם.
אם כן, אני לא רואה שום בעיה בעניין הזה, כי העובדה שתקפו את הקאדי שלי בפורום פוקס העליבה אותי קשות,
ועובדה שראינו שזה מה שאמבר באמת רצתה, להיפרד מוילסון לפני שהיא מתה.

    - סיכום קצרצר -
העונה הזאת לא היתה משהו, והעובדה ששני הפרקים האחרונים הם הכי טובים בעונה לא הופכים אותה לטובה.
למרות זאת, מאוד נהניתי משניהם, מכל הבחינות והפרק האחרון גורם לי לבכות כל פעם מחדש.
זה פרק בלתי נשכח לא רק בגלל הקטע באוטובוס אלא במיוחד בזכות התסריט מעולה,
המשחק והאינטראקציה שיצרו בעלילה הזאת בין האוס וווילסון, ולמרות שנדמה לי
שבעונה הבאה הולכות להיות הרבה צורעס ביניהם, אני מקווה לטוב.
 
 
שתהייה לכולם צפייה מהנה בעונה החמישית
אנה.

4x15 - הראש של האוס - House's Head
האוס נפגע בעת נסיעה באוטובוס עירוני שמעורב בתאונה קשה. כשהוא שב להכרה, הוא משוכנע שלפני התאונה ראה תסמין אצל אדם שעומד למות. קדי מנסה לשכנעו לנוח, אך הוא לא מוותר בחיפושו אחר האיש.

---

- האוס מול האוס -
בפרק הזה מוצג לנו בפעם הראשונה בבירור את הספקנות של האוס בחשיבה של עצמו.
בפרק זה אנו מגלים שהאוס נפצע בזמן שהיה על האוטובוס וכאשר התרחשה תאונה,
הוא טוען שראה מישהו גוסס, תסמין, ומאותו רגע הוא בתהליך אינטינסיבי בלתי פוסק בכדי
למצוא את התשובה, הוא לא מוותר, הוא אומר דבר אחד ואז חוזר בו ואומר דבר שני,
מבחינתי הוא היה במצב מעורער לא רק בגלל הפציעה, אלא במיוחד בגלל העובדה שהוא
לא מצליח להשלים את הפאזל, הוא נמצא בסוג של ייאוש, אבל לא מוותר, וכל זה, ניתן להבחין
מתיש אותו רגשית, ולאט לאט הוא נותן לעצמו להבין שהוא ראה רק את מה שהוא רצה לראות,
וכעת הוא מתחיל להבחין בפרטים הקטנים, בפרטים שהוא בחר בהתחלה להתעלם מהם בגלל שהוא היה
כל כך מסונוור מהעובדה שהוא מחפש תסמין של מישהו שהוא חייב למצוא.
בהזיות/פהטזיות של האוס ניתן להבחין בצורה מדויקת להפליא כיצד התת מודע של האוס מתעתע בו,
בהתחלה, בהיפנוזה של צ'ייס, מופיעה אמבר, הוא אומר דברים שלא חשב שיגיד, התת מודע שלו באותו הרגע
לא מאפשר להאוס להתחבר לסיבה שהיא שם, כי הוא פשוט לא מסוגל לחשוב שהיא אכן האדם עם התסמין שהוא מחפש.
בפנטזיה של קאדי, ניתן להבחין במה שתמיד ידענו שקיים, המשיכה שלו כלפיי קאדי, וכפי שהיא אמרה, הוא מעדיף
להעביר את הזמן ולהעביר אבחנות במקום לראות אותה עירומה, ולמה התת מודע שלו התעלם מה"לא" הקולני שלו?
כי הוא יודע שהפנטזיה הזו אינה חד פעמית, הוא יכול לפנטז על הרגע הזה, מחר, מחרתיים ובשבוע הבא,
והאדם הגוסס, עלול למות עד אז, לכן התת מודע שלו התעלם ממה שהוא אמר, כי הוא יודע שז מה שחשוב עכשיו באמת.
בנוגע לאישה המסתורית שמחליפה את אמבר, חשבתי לעצמי, מדוע הוא מדמיין את האשה הזאת, דווקא בצורה הזאת?
הוא כבר יודע את התשובה, הוא יודע שזאת אמבר, אבל התאונה מחקה לו את כל זה, לכן, התת מודע שלו מתעתע בו,
ומחליט לתת לו רמזים על ידי אישה, מושכת ומסקרנת כמותה, מדוע? כי ככה לפי דעתי בתת מודע של האוס
הוא באמת רואה את אמבר, לבושה עשיר ומסוגנן, אלגנטית וסקסית, מסתורית ואסורה, ובגלל הפגיעה בראשו,
הוא הפך את כפי שאמבר באמת נראית, כפי שהמודע שלו מכיר, לצורה שהוא בעצמו לא חשב מעולם שכך היא באמת מוצגת עבורו.
את האמת היא, עכשיו כשאני נזכרת בצפיה הראשונה אני לא מבינה איך בעצמי לא קלטתי שזו אמבר, הרי
אני זוכרת שהבנתי בעצמי באותו שלב שזה ענבר, למה לא קפצה לי ישר אמבר לראש?
אולי גם אני בחרתי להתעלם מזה כי לא האמנתי שזאת היא? טוב להאוס יש סיבה, הוא נפצע, מה הסיבה שלי?
אני משערת שבזמן הצפיה המוח שלי העביר כל כך הרבה מחשבות בראש עד שלא נשאר מקום לחשיבה קצרצרה
על העניין הזה.


האוס מול ווילסון - אל דאגה - ארחיב על החלק הזה בניתוח פרק הבא.

- האוס מול הצוות החדש והישן -
13 בהחלט לא חיננית במיוחד בפרק הזה, והיחס שלה דיי עולה לי על העצבים,
אבל אני מנסה להתעלם מזה איכשהו ולהתרכז בעיקר, שהאוס, באמת לרגע שכח
את השמות של כל אחד מהם ואז זה חזר אליו,
האוס מחליט הפעם לקחת את 13 כ"יד ימינו" כי נדמה לי הוא מאמין שהיא היחידה
שתעשה מה שהוא אומר לה מבלי לחשוב יותר מידי, והוא צדק, היא עשתה כל מה שאמר
לה בפרק הזה לעשות, חוץ מבהתחלה עם חיפוש הבר, כי אז היא לא רצתה להחשב כחלשה
ליד הקולגות שלה, והנה כמה רגעים לאחר מכן, למרות שזה מסוכן, ליוותה אותו לאמבטיה,
ולאחר מכן תקעה את המזרק בחזהו של המטופל בטענה שיש לו בועת אוויר שהאוס העלה בפי האנשים,
אמנם, הוא צדק, אבל זה לא אומר שהיא לא עושה כל דבר שהוא אומר.
היא מכל האחרים בצוות החדש, סומכת על שיקול דעתו הכי הרבה.
ובמעבר חד ועדין, קמרון, היא גם כן זאתי עולה על העצבים מידי פעם, אבל אסלח לה על זה,
מה שמאוד עניין אותיבה בפרק הזה, זה שהיא מתנהגת בדיוק כפי שקאדי מתנהגת,
מנסה להיות "האמא הקטנה" של האוס, לפני שנתיים, היא היתה בוהה בקופסת הכדורים הזרה שבידיו
ולא אומרת כלום, למרות שהיתה מבינה מצוין שזה לא ויקודין, אבל הפעם, אחרי כל הניסיון שעברה איתו,
אחרי כל מחיקת הרגשות כלפיו בגלל הטענה שצ'ייס יתן לה את משהאוס לא מסוגל לתת לה,
והיא בוהה בקופסת הכדורים וישר קופצת ומוכרת אותו, למה? שוב, לא כי היא כלבה כפי שכמה חבריי
בפורום אמרקאי אחד של האוס אמרו, אלא כי שוב היא "האמא הקטנה" של האוס, והיא דואגת לו,
ומכאן אני מגיעה לנקודה הבאה, כאשר האוס קיבל התקף לב, וקאדי ניסתה להנשים אותו, אפשר לראות
את הבעת פניה המבוהתות של קמרון, הדאגה והפאניקה, אפשרל ראות את זה אפילו על צ'ייס, ולמרות
ההיסטוריה הלא נעימה שלי לגביו, זה היה חמוד.


יהיה עוד הרבה יותר חפירות על הפרק הבא.