ריצה זה אשכרה דבר טוב, אני לא מאמינה שדווקא אני אומרת את זה. פדלה מספר אחת בערך. כאילו זה אשכרה סידר לי את הראש ועשה אותי שמחה, עד כמה שזה נשמע מטומטם כי הרי זאת רק ריצה.. מתברר שאני אוהבת את זה וזה גם עושה לי טוב. בסוף אני יהיה עוד ספורטאית. אני אפילו כתבתי שיר אחרי הרבה זמן שלא כתבתי הוא נשמע קצת הרבה מאד דכאוני.. אבל ככה זה רוב השירים שלי בלי קשר למצב רוח.
תלמדי ילדה
עוד פעם התקווה.
עוד פעם הניפוץ.
תלמדי ילדה, תלמדי.
תלמדי ילדה, האביר לא יגיע.
תלמדי ילדה, תקוות מתנפצות.
תלמדי ילדה, החיים כואבים.
תרוצי, תרוצי...
תברחי לארץ החלומות.
תרוצי, תרוצי...
תרגישי חופשייה לכמה דקות.
אבל תלמדי ילדה, תלמדי.
מתי כבר תלמדי ילדה שחלומות לא מתגשמים?
מתי כבר תלמדי ילדה שלא הכל צחור?
מתי כבר תלמדי ילדה לא להיות ילדה בכלל?
אני צריכה עוד לעבוד עליו אבל בעקרון אני גאה בעצמי(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
