אז היום היה היום האחרון לבצפר.

לתמיד.

הפעמים הבאות שאני אגיע למקום המדכא הזה יהיה אך ורק למסיבת סיום ומבחנים.

אני לא רוצה שתבינו לא נכון.

אני בן אדם שמאוד מחבב בצפר, ואוהב ללמוד הרבה יותר מרוב האנשים.

אבל יש משהו במסגרת הזו שפשוט מיצה את עצמו.

אי אפשר יותר, פשוט אי אפשר.

זה כאילו, זה נגמר בדיוק לפני הקש ששבר את גב הגמל.

עוד שנייה אחת במוסד הזה ואני לא הייתי שורדת.

לצערי כולם יגמרו את השנה הזאת כשהם יכולים להצהיר על כך ש"סיימו את הבגרויות".

ואני לא.

יש לי עוד לא מעט להשלים שנה הבאה.

אבל אני לא חושבת שזה יהיה אותו דבר כמו שנים קודמות.

יש לי הרגשה שזה איכשהו יהיה הרבה פחות אינטנסיבי.

זה עדיין יום מאושר!

ואפילו אחי הגדול [חייל כרגע] התקשר כדי לברך אותי.

בהחלט נחמד מצידו.

אין מה להגיד, הוא בהחלט השתפר.

הכל השתפר.

אולי כל מה שעברתי היה שווה את זה.

אולי בסופו של דבר הרווחתי יותר ממה שהפסדתי.

תאמינו במשפט: "בסוף יהיה טוב".

בסופו של דבר הוא נכון,

לפחות אצלי יצא כך.

לכבוד יום מיוחד זה, הכנתי לכם פוסט תמונות צנוע בעזרת מצלמת הוובקאם שלי.

משהו נוסף.

אני מרגישה שנהיתי בן אדם טוב יותר.

אני לא יודעת אם אני היחידה שחושבת כך.

אבל ככה זה מרגיש לי.

יותר ויותר מיום ליום.

אני פחות תחרותית.

פחות מתרגשת מהדברים החיוביים שאנשים אומרים עליי.

פחות גאה בהישגים שלי [אולי כי אין לי השנה הישגים חח].

אבל גם בכללי, בלי קשר.

I try to keep low, have a low profile.

וכל הדברים האלו באים לי בטוב.

אני מקווה להמשיך כך.

תמיד חשבתי שאני בן אדם רע.

אבל אולי יכול להיות שאני בן אדם טוב שהייתה לו תקופה רעה במיוחד?

מי יודע..

הרהוריי ההזויים..

טוב, לא אטריד אתכם יתר על המידה.

מחר שיעור צ'לו בירושליים.

אני נוסעת באוטובוס בפעם הראשונה [אמא עצבנית עליי - לא מסכימה להסיע..].

אולי הכל לטובה, אני אפתח קצת עצמאות.

עלולה לפגוש את שני הבנים העיקריים בחיי.

מקווה שהם לא יתקלו אחד בשני במקרה - אין ביניהם יחסי ידידות טובים, נגדיר את זה כך.

להית'