זהו, אני חושבת שנשבר לי כבר,
אני חושבת שאני הולכת לעבור התמוטטות עצבים בכל העומס הזה. מה אני אעשה שנה הבאה?
הלחץ בכל הלימודים, הלחץ של לקראת סוף שנה, הלחץ הזה שמראה שזהו-זאת השנה האחרונה שלך שאת באמת יכול להתבטל ולהתחבשן בהכל. משנה הבאה אין יותר דברים כאלה. שנה הבאה אני רוצה להצליח, שנה הבאה אני רוצה הדרכה בצופים. השאלה היא אם אני באמת יוכל לעמוד בעומס הזה, בלחץ האינסופי של הבגרויות (המילה הזאת מלחיצה אותי קצת... :| )?
אני מקווה שסופסוף אני אצליח להתעשט, לחזור לעצמי, להעלות את הציונים הגרועים של החצי שנה האחרונה ולעשות הכל כדי להצליח.
אני חושבת שאיכזבתי את עצמי בשנה האחרונה, בהכל. אני יודעת שאני יכולה יותר, ואני יודעת שאני בנאדם אחר ממה שהיה בשנה האחרונה, אבל אף אחד לא באמת יכול להבין את זה.
יש קטעים שבאמת, אבל באמת אף אחד לא יכול להבין. אני חושבת שבזמן האחרון הפסקתי להשלים עם דברים, ניסיתי להשיג את המטרות שלי אבל אף אחת מהן לא באמת הושגה. עשיתי כל כך הרבה טעויות שאני כבר לא מצליחה לספור אותן.
מישהו יכול להסביר לי למה המילה אהבה חייבת לציין כל הזמן כאב? לא יודעת למה, אבל בשבילי זה ככה, זה מה שהמילה הזאת מזכירה לי.
אני חייבת לעבור הלאה, אבל כל כך קשה לי, ואף אחד לא באמת מבין את זה. אולי יש את האנשים הספציפיים האלה, שחוו והרגישו, אבל עדיין, זה אותו הרגש, זה אותו הרגע, וגם אם אני נדלקת על אנשים אחרים זה חייב להיות חרא. זה באמת כבר נמאס. אני רוצה למצוא את זה שבאמת יהיה אפשר לסמוך עליו ושאני באמת אוהב אותו, אבל איפה הוא?
אני עוד מחכה...
קנוצע שלי? אני אוהבת אותך! באמת! 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ברוש :)