אלה 3 מילים שאני בחיים לא אשכח.
היום בישרו לדודה שלי שהיא חולה בסרטן שד.
תמיד אמרתי לעצמי "לי זה לא יקרה, אין מצב".
משום מה, יש קראמה כזאת שהפכה את היוצרות, כאילו להוכיח לי שאני לא יודעת הכל.
אני באמת לא יודעת הכל. אם חשבתי שכן. טעיתי.
הקטע המוזר מבחינת אחרים אולי זה שאני לא רוצה שינחמו אותי.
זה מרגיש לי צבוע. אני מבינה שזה בא ממקום טוב והכל. אבל הם לא באמת
מבינים את המשמעות של זה. זה בא ברגע הכי לא צפוי בחיים שלי.
בינתיים אני זו שמשמשת במשפחה כזו שמביאה את הטישו וכזו שנשארת המעקה של כולם.
אני כל הזמן מנסה להגיד לעצמי "אנחנו ב-2010, הרפואה של היום מודרנית ומתקדמת".
הבעיה היא שאני לא רוצה לחשוב על האפשרות האחרת, זו שאני מפחדת ממנה פחד מוות.
משום מה כל הדברים הכי נוראיים בחיים שלי קוראים עכשיו:
בעיות עם העבודה.
דודה שלי.
באמת שנמאס לי כבר מהחיים האלה.
מה כבר עשיתי שמגיע לי דבר כזה? ניסיתי הכל. צמתי אתמול. ניסיתי להתפלל. ניסיתי לא לחשוב
על זה פשוט. אפילו ניסיתי לעשות עסקה עם אלוהים. כנראה שלא משנה מה אני אעשה, זה לא יעזור.
דיברתי עם מישהו מורמוני מארה"ב, הוא אמר לי שלכל אחד יש משימה שלשמה אלוהים ברא את האדם.
ברגע שהאדם מילא את המשימה הזאת, הוא עולה לשמיים. אבל למה זה צריך להיות ככה? מה לגבי כל
אלה שאוהבים את הבן אדם הזה? צריכים פשוט להשלים עם זה? מה אם אני לא רוצה להשלים עם זה?
אני יודעת שקוראים כאן כאלה שמכירים אותי.
בבקשה אל תספרו את זה לאחרים אם אני חשובה לכם.
אל תנסו לנחם אותי. ואל תכתבו לי תגובות שאומרות שאתם מצטערים.
כי ההתנצלות שלכם לא תעזור בכלום. זה לא יבריא את הסרטן. נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
